בימים האחרונים אני סובלת מכאבי בטן לא ברורים, יציאות לא סדירות (בשום צורה) ונדמה שמשהו מתרחש לו שם בתוך מערכת העיכול שלי. זה לא שהחלטתי לצאת למסע הרפתקאות קולינריות, אני אוכלת רגיל את האוכל שאני אוכלת בדרך כלל, שום חריגות יוצאות דופן ובכל זאת, משהו קורה.

אתמול בשש בבוקר התעוררתי וזינקתי ישירות לפגוש פנים אל פנים את האסלה הכי קרוב שאפשר. הקאתי את נשמתי וזה מוזר כי יום לפני כן כמעט ולא אכלתי וגם הרגשתי ממש טוב, ובכלל אני כזאת שלא מקיאה בקלות בכלל, פשוט התעוררתי לתוך זה. בחיים זה לא קרה לי.

אז אחרי יום בבית בלי תזוזה, בלי אוכל ובעיקר מנוחה, החלטתי הבוקר לצאת לעבודה (מה שהסתבר כהחלטה לא נבונה בכלל), תוך כדי המקלחת של הבוקר פתאום הבנתי - קשה לי לעכל תרתי משמע. החדשות המרעישות שקיבלתי לפני כמה ימים, לא הצליחו להתעכל אצלי בגוף, עדיין קשה לי להבין את המשמעויות, עדיין לא באמת מתמודדת עם זה, מנסה לתת לדברים לקרות בלי להסתכל להם בעיניים. פשוט קשה לי לעכל את מה שעובר עליי וזה כנראה משפיע לי על הגוף.

אולי יש וירוס שמסתובב, אולי באמת אכלתי משהו לא טוב אבל כשאני חושבת על זה, אני הכי מתחברת לעניין הנפשי, כן, אני בתקופה של עיכול, כל כך הרבה דברים קורים שאני לא מצליחה לעכל אותם עד הסוף והגוף מגיב בהתאם. כנראה שאני צריכה להתחיל להתמודד ואולי להגיע למסקנות. בינתיים שוכבת בבית, ומקוה לחזור לעצמי בקרוב.

במפגש בינינו חיינו את הרגע, הזמן היה קצר ולא התעכבנו על תחקיר ההיסטוריה אחד של השניה. חיינו כאן ועכשיו, איפשרנו לרגשות שלנו להוביל אותנו צעד אחר צעד, אחד לקראת השניה, בקצב שכל אחד מאיתנו יכל להכיל. מה שהיה חשוב זה אנחנו, החיבור, הקשר, ההתמזגות שלנו, באותם רגעים כל דבר אחר היה חסר משמעות אמיתית, האהבה הזינה אותנו ומילאה אותנו בכל מה שהיינו צריכים. מדי פעם עלתה שאלה לאויר, כזאת שמנסה לברר על נקודה בעבר של אחד מאיתנו, לכל שאלה כזו היתה תשובה שלא הפריעה לנו להמשיך בדרך בה בחרנו, להפריד אותנו מהעולם ולחיות את הרגעים הקצרים בזמן השאול.

גם אחרי שנפרדנו פיזית, אנחנו מנסים להמשיך לחיות את הפנטזיה הזו ולא מאפשרים לדברים ארציים להפריע לנו לחלום, לחיות, לגעת בנקודות נסתרות ולהתמזג. בדרך עושים את הצעדים לקראת מפגש אמיתי, מה שגורם לשנינו להתמודד עם מכשולים אמיתיים. אולי זה המבחן שלנו ואולי זה תהליך התעוררות שיגרום לנו לצאת מהבועה הפרטית שבנינו לעצמנו.

***

אז הוא שלח לי העתק של הדרכון שלו, ואני במקביל אוספת ומכינה את כל המסמכים שצריך כדי להגיש את הבקשה לקבלת ויזה לישראל. את טפסי הבקשה החלטתי למלא ביחד איתו, התחלתי להקריא לו את הסעיפים והוא ענה ואיית לי בזמן שאני ממלאה את המשבצות, כל סעיף בשתי שפות, אנגלית ועברית. 

שם: יעקב מוחמד (התעלמתי באלנגנטיות מה"מוחמד" וכתבתי רק "יעקב" כי חשבתי ש"מוחמד" זה לא שם טוב לקבל איתו אישור כניסה לארץ)

שם האב: עבד אל ראחמן (מוזר, חשבתי לעצמי...)

שם האם: סארינה (טוב, זה נשמע הגיוני)

וכך המשכנו הלאה, מקום מגורים, מקום לידה, תאריך לידה, סטטוס, מקצוע וכו', אני שואלת והוא משיב על כל שאלה בחיוך, בין לבין משחיל מילות חיבה ומספר לי כמה הוא אוהב אותי ומתגעגע בטירוף. אני ממשיכה למלא את הטופס... דת? אני שואלת והוא עונה בחיוך "מוסלמי", באותה השניה הפסקתי לנשום, הרגשתי איך הדם עוזב לי את הגוף "מיי לאב?" הוא קורא לי מהצד השני של הגלובוס "כן" אני משיבה בהיסוס "את בסדר?" "כן, כן, הכל בסדר" מנסה להבין מה קורה לי.

"את ידעת שאני מוסלמי, אהובתי"

"לא, לא ידעתי..."

"את יודעת, זה לא כמו המוסלמים באיראן.."

"כן, כן, אני יודעת, סתם הופתעתי, זה הכל. הכל בסדר יקירי"

"את בטוחה?"

"כן, כן. בטוחה"

המשכנו למלא את הטופס ואני ניסיתי לחזור לעצמי, אבל לא הצלחתי.."

סגרנו את השיחה עם הבטחה שנדבר בהקדם, והוא שוב סיפר לי כמה הוא אוהב אותי ומתגעגע "גם אני אוהבת אותך" אמרתי ולא בטוחה שהאמנתי לעצמי באותו הרגע.

הנחתי את הטלפון, ישבתי מול הטופס והמבט היה תקוע על משבצת אחת "דת: מוסלמי". המשכתי לבהות בטופס דקות ארוכות, לא ידעתי איך לעכל את זה, לא הבנתי מה לעשות עם זה, המוח היה ריק. לא הצלחתי לחשוב, לא הצלחתי להרגיש, לא הצלחתי להתמודד.

וכל מה שעבר לי בראש הוא איך מכל הגברים בעולם התאהבתי בהודי? ואיך מכל ההודים בעולם דווקא מוסלמי?

"עובדה: בהודו חיים 81% הינדים ו- 13% מוסלמים והשאר דתות שונות", אז אומנם 13% מתוך יותר ממליארד הודים, זה לא מעט ובכל זאת, בכשרון רב החלטתי לבחור באחד מתוך ה- 13% - מישהו אמר סטיית תקן?

הזכרתי לעצמי שזה יעקב, אותו יעקב, האיש שהתאהבתי בו, האיש שאוהב אותי, האיש שרוצה לבוא לישראל ולחיות איתי, להביא איתי ילדים... "ילדים!" אמרתי לעצמי ואז נזכרתי שבאיסלאם, דת הילד נקבעת לפני האבא וביהדות הדת נקבעת לפי האמא, מה יקרה לילדים שלנו? עוד לפני שנביא אותם לעולם הם יהיו מתוסבכים? אני באמת רוצה לחיות עם מוסלמי? שהילדים שלי יגדלו כמוסלמים? או כיהודים מעורבבים עם מוסלמים? ועוד בישראל? מי היה מאמין שהסיפור המורכב שלנו יקבל טוויסט ויהפוך אותו מורכב הרבה יותר?!

שרון אומרת שהטוויסט הזה לא הופך את הסיפור שלנו למורכב יותר, הוא פשוט מפשט אותו "פרט המידע הזה יעזור לך יותר לקבל החלטה" היא אמרה ואני חשבתי שיש משהו במה שהיא אומרת, אולי זה הופיע פתאום כדי לעזור לי. ואז חשבתי, יכול להיות שאני כל כך תמימה? איך לא שאלתי אותו? איך לא דיברנו על זה? למרות שהיו סימנים, לא ייחסתי להם חשיבות, הייתי שקועה באהבה שלנו. גם כשהוא אמר לי בטלפון כמה פעמים "אינשאללה" על דברים ששאלתי, זה הצחיק אותי. וכששאלתי אותו למה הוא אומר את זה, הוא ענה "ככה אומרים אצלנו" ועדיין, האסימון לא נפל, אפילו לשבריר שניה לא חשבתי לכיוון. מי שאמר שהאהבה עיוורת, כנראה שהתכוון בדיוק לזה.

***

בימים האחרונים יש לי מחשבות על איך התרבות שלנו, המקום בו אנו חיים, המהות שלנו, משרישים בנו סטיגמות, מחלקים תוויות שאנחנו מדביקים לאנשים ולא בגלל מי שהם אלא בעיקר בגלל מה שהם מייצגים עבורנו, במה הם מאמינים, מה הדעות שלהם, המראה שלהם, כל כך הרבה תוויות בלי הבנה אמיתית שבסופו של דבר, בשורה הכי תחתונה, זה מפגש של שני אנשים, בסה"כ שני אנשים שאולי בזום אאוט הם יכולים לראות את כל התוויות שמודבקות על האדם שעומד מולם, אבל אם הם מתקרבים ומסתכלים לו בעיניים, הם יכולים למצוא דברים אחרים לחלוטין.

מה יקרה איתנו? זה עוד מוקדם לדעת, החלטתי לתת לחיים להוביל אותי ולהיות מספיק פתוחה כדי לקבל את מה יזדמן לחיי בתהליך הזה. לא לקבל החלטות גורליות כרגע, לראות מה יוליד יום. אומרים שהכל לטובה, האם זה אומר שיהיה טוב? אינשאללה.

@ התגעגעת אליי?

&& מה ז'תומרת 'התגעגעת'? מה אני בחורה?

@ מה, רק בחורות מתגעגעות?

&& כן. בחורה מתגעגעת. בחור רוצה. אני לא מבין למה צריך להתגעגע? הרי יהיה לנו עוד הרבה זמן ביחד. כל מה שצריך זה שאני ארצה אותך וגם את תרצי אותי. לי נראה שאני ארצה אותך עוד הרבה זמן, אז זה תלוי בך. ואם לא תרצי, אז אני אוטומטית לא ארצה אותך. ככה שהחיים מאד פשוטים.

ואני אומרת, הוא צודק. החיים באמת מאוד פשוטים (אפרופו הפוסט הקודם "ופשוטים הדברים וחיים.."), אלו אנחנו שהופכים אותם למורכבים ומסובכים. אני תוהה האם זו תכונה גברית להסתכל כך על החיים ותכונה נשית, לסבך אותם? נקודה למחשבה.

בכל מקרה, בינתיים אני רוצה אותו, עד ש... עד שלא. כן, זה באמת כל כך פשוט. מסתבר.

 לזרום עם הפשטות וללמוד לא לסבך