לא ברור איך פרויקט של עבודה, ביום ששי אל תוך הלילה, הפך לדבר הכי מצחיק בעולם. אולי בעצם זה מאוד ברור, כנראה שבדרך איבדנו קצת את השפיות. הכל התחיל ברעיון גדול שנזרק לאויר השבוע והתגלגל מהר מדי ובלחץ של זמן הוחלט לשבת ולהכין אפיון בסופשבוע. זה לא שבמשך השבוע אנחנו לא עובדים, שנינו, סביב השעון כמעט, זה לא שאין לכל אחד מאיתנו פרויקטים אחרים לא פחות גדולים על הראש, זה לא שיש לנו חיים (אין לנו!), אז קבענו להפגש רק הוא ואני ביום ששי.
ארבע אחרי צהרים בבית קפה קטן מתחת לבית, עם לפטופ אחד, כלבה אחת והרבה כוסות קפה (וגם קצת אוכל בין לבין). איפשהו כשקלטנו את הגודל המפלצתי של הפרויקט הזה, זה התחיל להצחיק אותנו. המון עבודה ולא בטוח בכלל שהפרויקט יצא לפועל בסוף מפאת גודלו ולוחות הזמנים הצפופים ובכל זאת לא הרפנו - חייבים לגמור את האפיון הזה!
בדרך איבדנו קצת את השפיות, עבדנו קצת, צחקנו הרבה והצלחנו בין לבין לנדוד למקומות אחרים מחוץ למסמך המפלצתי. בשמונה בערב עלינו הביתה, עם הלפטופ, הכלבה ובלי הקפה. המשכנו לכתוב, להתווכח, להעלות רעיונות, להתעצבן כשגילינו שאין סיכוי שבעולם שמשהו טוב יצא מהפרויקט הזה בזמנים שנקבעו, ולצחוק! הרבה!
אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה צחקתי כל כך הרבה, לאורך כל כך הרבה שעות. זה היה מטורף פשוט. התנדנדנו כך כל הערב, בין רצינות לצחוק, בין תסכול לצחוק, בין צחוק לכאב בטן ודמעות של צחוק. הכלבה תפסה מאיתנו מרחק ולא הבינה מה קרה לנו. רגע אחד שתקנו והקלדנו במהירות לתוך הלפטופ ורגע שני נמרחנו על הריצפה מרוב צחוק. כל דבר הצחיק אותנו, כל משפט קיבל משמעות אחרת, עד כדי כך שסעיפים מסויימים במסמך קיבלו גם הם חותמת של צחוק.
לא שתינו שום דבר חוץ מקפה וקולה ולא עישנו כלום חוץ מסיגריות מסריחות, אכלנו קצת מתוק, בשביל הריכוז אבל זה רק הכניס יותר אנרגיות של צחוק. בשתיים לפנות בוקר שילחנו הלאה את המסמך הארוך והמורכב, לאנשים שאחראים על הפרויקט, לקבלת הערות.
עד לרגעים אלו לא הגיעה שום תגובה מאף אחד מהם, אני לא יודעת מה זה אומר אבל יודעת שהלכתי לישון אתמול בארבע לפנות בוקר, אחרי שתים עשרה שעות כמעט של צחוק בלי הפסקה ומתוכם שמונה שעות בערך של עבודה ששתתה לי את הסופשבוע. עם הבנה ברורה שיש דברים שרק שנינו מסוגלים יחד לעשות ולהבין. עלינו יחד עוד מדרגה, היה כייף ומצחיק!
גם כשלא שמים לב, זה קורה
