כובסת המקקים הקטנה

בשבוע שעבר הכנתי (שוב) מאפינס מזעזעים מקישואים, לפי המתכון הזה. הם יצאו שלמים ואכילים, אבל לא הייתי מעזה להציגם לציבור.  הקטני שלי אכל מהם והיה די מזעזע, וזה מתחבר לזה שהמשפט רב המילים הברור והראשון שלו היה "זה לא טעים לי". מצחיק שבשלב הבישול אני עפה על עצמי תמיד, כנראה מרוב התרגשות שפיינלי הגעתי למטבח, וכבר התחלתי לחשוב איך אעשה מאפינס קישואים ליום הולדת של הגדולה.  מזל שנזכרתי למה זה לא יקרה וכלל זו התחלה של פוסט שניסיתי לכתוב בשבוע שעבר אבל הפסקתי.

כלומר המשכתי לכתוב איך שמעתי בשבוע שעבר ברדיו את שר האוצר מספר שבהפסקת הצהריים הוא הולך למכון הכושר בכנסת ורץ ובמקביל רואה האישה הטובה, אבל אני ופוליטיקה לא הולכים יחד וגם לא אני ושר האוצר. אני כן רואה האישה הטובה, אבל השבוע כל הסדרות השוות יצאו להפסקה אז אין לי מה לראות, ולכן אשקע ברחמים עצמיים על זה שעיקמתי את הרגל אתמול ואני מדדה כמו צב ביום טוב. שבר זה לא, כי אני דורכת על הרגל. אבל הבעיה היא ששאר הפונקציות של כף הרגל מאוד כואבות, ומשהו שם התנפח. 

הפקת יום ההולדת של הבנות מתקדמת, ביום שישי הלכנו לחנות הממתקים הענקית שיש מול הקניון, וקנינו מרשמלו בצורת לב (ורוד), סוכריות גומי בצורת לב, ובצורת תות (אדום). כמו כן קנינו נשיקות מרנג קטנות וסגולות, חמצוצים אדומים, סוכריות סודה על מקל (ורוד), משרוקיות ורודות עם סוכריות סודה (ורודות) בתוכן, טופי ענק (בצבע אדום) ולדעתי זהו ועכשיו זה נראה לי מעט  . רצינו במבה (אדומה) אבל לא היה, אז נאלץ לעשות השלמות.  ובכלל כדאי לציין שהבנות היו אמורות להצטלם היום לערוץ 2 (לא לתוכנית על צבעי מאכל ) אבל ברגע האחרון הצילומים נדחו . זורמים.

יהיה טוב.

אז נזכרתי שכתבו לי כאן שהמנגו צריך להיות רך כמו אפרסק לאכילה, והוא בדיוק היה רך ככה כשהקטן קם מהשינה ודרש אוכל (האם כל הגברים באשר הם דורשים מזון בערך 23 שעות מתוך היממה?) אז הרגשתי אגדתית והצעתי לו מנגו ולא טופי או נוטלה, ולראשונה בחיי חתכתי מנגו והיה באמת מגעיל. מה זה הגרעין המוזר הזה?

אחרי שראיתי את  הפרק החדש של גריי (מעדכנת לטובת כמו מניפה ) נוכחתי לדעת שדרק שפרד נוסע לפגוש את אובמה למרות הכאב, ואז הלכתי להתחיל לנקות את הבית לקראת הבייביסיטר. השעתיים שלפני שהיא מגיעה תמיד גורמים לי לתהות האם לצאת היא באמת ההחלטה הנכונה, או שאולי עדיף היה להשאיר את הבית מזוהם ואת הכביסה בערמות, ולשבת כמו קוץ עד הלילה. עדיין, דרך אגב, לא הגעתי להחלטה. בכל מקרה, אני לא יכולה לתת לבייביסיטר לחשוב שאנחנו חיים בזוהמה. מספיק הגענו למצב שהיא יודעת שאין כאן אוכל, והיא נאלצת להביא אוכל מהבית

אני: קטני, מה אתה רוצה לאכול צהריים?

קטני: קרמבו

אני אדם של חורף, אבל אני שוקלת להמיר את עצמי לאדם של סתיו. קודם כל, התרמית של החזאים לגבי סוף השבוע הזה לא מקובלת עלי. דבר שני, אין לי כח לכל הקומבינות שהגשמים ידרשו ממני בהמשך השבוע בהסעות למינהן.  וקטני לא אוהב ללבוש יותר משכבה אחת, אבל אני חושבת שאשחד אותו בקרמבו וזה בטח יעשה את העבודה.  ואם קרמבו אחד בטוח לא יעזור, אני בטוחה שאחרי שניים או שלושה הכל יהיה טוב יותר.

אז שכחתי להוציא את המנגו מהמקרר, כך שהוא עדיין קשה. ובטח ימשיך להיות קשה. וקשה. ובסוף הוא ימות קשה.  איזה מן חיים אלו.

היום היה לי חשק לקנות שני דברים, אחד מהם הוא מחשב וכמעט קניתי באיזה אתר קופונים אבל בסוף לא קניתי ואני אשתדל לשלוט בעצמי ולחכות לבלאק פריידי כדי לגלות שאין מבצעים מעניינים וסתם חיכיתי. הדבר השני והקולינרי שממש רציתי לקנות היה מכשיר המולטיקייק שעושה גם קייקפוקס, גם מאפינס, גם דונאטס וגם קייקפופס והכל בחמש דקות. היו ביקורות ממש טובות על הדור הקודם של המכשיר, המולטיטוסטר, אבל עד שנזכרתי שאני רוצה אותו הוא כבר לא במלאי.  אבל עדיין לא התחילה המכירה של המולטיקייק ככה שאני בטח בקרוב אתחרט ולא אקנה אותו, וגם מחשב אני לא ממש צריכה. 

חייבת עדכון לגבי השיניים שלי : ביום שני בערב הרופא שיניים התקשר אלי ישר מביקורת הגבולות. כנראה שההודעה שהשארתי במרפאה הייתה כל כך קורעת לב, שפשוט אי אפשר היה אחרת.  ביום שלישי בבוקר כבר ישבתי לי על כורסאת העינויים, והאבחנה הייתה ברורה (טיפול שורש) ושמחתי כל כך שכבר לא כואב לי שיצאתי מהמרפאה כולי בדילוגים ובריחופים, ואחר כך כמעט הקאתי מעצמי.  אני תוהה האם לא כדאי לעקור כבר מעכשיו את כל השיניים שלי, ובכלל נזכרתי בפרסומת ברדיו שאומרת שאפשר להמנע מטיפולי שורש אם הולכים לאיזה רופאה 1-800-דנטיסט, ואולי בכלל כדאי לשלוח את הגדולה שלי ללמוד רפואת שיניים ולא רפואה כללית.  

יש הופעה בבלט, ואני לא אהבתי לשמוע ששיבצו אותה בשורה האחרונה ולא ממש אכפת לי שהם מתחלפים כל ריקוד בשורות ושיש ריקוד שהיא בשורה הראשונה. מיד נזכרתי איך המורה לפסנתר בכל רסיטל הייתה משבצת אותי אחרונה במנגנים בתקווה שהקהל כבר ילך עד שאעלה לנגן  ובא לי להתקשר למורה שלה ולצעוק עליה שהבת שלי היא הכי שווה בכל הקבוצה והיא צריכה להיות בשורה הראשונה בכל ריקוד ever, אבל הילדונת בכלל אומרת לי שזה לא משנה לה באיזה שורה היא ומה אני מנדנדת, והכל תוך כדי זה שאני מכחישה את זה שאכפת לי.

ראיתי שהנושא החם זה הוט, אז אני חושבת שכאן המקום לציין שתרמתי את השלט הישן שלהם לארגז הגרוטאות של הגן. רק אומרת.