זאת אומר, לא נכשלתי, אבל החלטתי להפסיק לקראת הסוף מאחר וברור שלא אעמוד בדדליין והאיכויות שלי לא יגיעו לרמה טובה בקצב כזה.

החלטתי שאלמד את הטכניקה במהלך החודשים הקרובים וכשתגיע ההזדמנות השניה לפרוייקט, אוכל לתת יותר מעצמי. יותר מהכל. אני אתחיל לחיות סוף כל סוף. ואחרי שאחיה קצת, אחרי שאצרוך מעט אחריות, תקווה, בריאות, מוטיבציה, אושר... אהיה מוכנה באמת. כנראה.

אני מבינה שהכל היה משחק, הצגה ממש ארוכה, צביעות מתבקשת.

הייתי רוח, הייתי שם אבל לא הייתי שם, כשכולם הרימו כוסות ושלחו ברכות לאוויר, אני ישבתי שם גם, עם הכוס באוויר, מצפה אולי לאיזו מילה טובה גם.

אבל היא מעולם לא הגיעה.

ואולי זה חוסר הביטחון שלי, המקומות בהם אני מרגישה כל כך קטנה שלא רואים אני, אני נעלמת לפני שאפילו מנסים.

והפחד מדחיה כבר לא קיים, מלבד התואר אין מה שיעצור אותי מלהיות מאושרת, מלממש את עצמי.

בפעם הקודמת למדתי לא להאמין למשפחות של אחרים.

הפעם אני גם אלמד להילחם.