אתה המוות. 

מוות של כל ביחד. אתה בדידות מוחלטת. אין לך חברים, אין לך בנות זוג, אין לך משפחה, אין לך קבוצה או קהילה. 

אתה לא שייך לשום דבר חברתי. 

אתה חי כבן אנוש בתוך חברה של בני אנוש, ואין לך שום צורך באנושיות שבהם. 

ואני, שהוא בן אדם כלכך חברתי ואנושי, ושברור לי שבני אדם מונעים מצורך באנשים, יותר או פחות בסדר אבל לכולם יש, ולא משנה כמה גרוע ועלוב חברתית זה יהיה, הם תמיד ירצו איזשהי השתייכות אנושית. זה המניע שלהם. זה מה שהופך אותם, אותנו, לבני אדם. 

ולך לא. יש לך אך ורק צרכים פיזים, אוכל, קורת גג, מיניות עצמית, שלמות הגוף. כאלו. בלי אנשים.

אתה האדם היחיד מבחינתך. וזה אפילו לא נרקיסיסטי, זה רק הזוי. 

אין לך צורך באנשים,

ולמרות זאת אתה עדיין חי. איך זה יכול להיות? 

בחיים לא נתקלתי בדבר כזה, זה כלכך הזוי בעיניי. 

ולא יכולתי ביני לבין עצמי להפנים תחושה כזאת, אז ניסיתי לתקן אותה, לתקן אותו. לנסות להבין איך להחזיר את הבנאדם לתוך החברה אבל לא הצלחתי, וידעתי שאין לזה תקנה כשניסיתי. 

ולהמשיך הלאה ממנו, לחוות שיהיה "יותר טוב" זה היה בלתי אפשרי, כי זה לא "יותר טוב" אלא זה להביא חברתיות מכוכב אחר.. כי יותר טוב זה בהנחה שמשהו קיים ואז יש עוד יותר טוב מהקיים. 

אי אפשר להגיד "חברתיות טובה יותר" כשאין חברתיות. כדי לעשות יותר טוב אמיתי צריך לייצר חברתיות בתוכי, וצריך לשאוב חברתיות מכוכב אחר, ממקור אנושי אחר.

מבן אדם שזקוק לבני אדם אחרים, שצמא לקשר, שזז בתוך הקשר ועושה פעולות בכל הגוונים בעקבות הקשר ומה שזה מניע בתוכו וכדי לשמור על הקשר. למה? כי הוא צריך אותו, כי זה מה שנותן לו אוויר בריאות, בקיום הזה.   

לב דופק, אוכל ושינה, זאת לא סיבה אנושית לחיות. 

זאת אפילו לא הישרדות. 

זה חיים של צמח. 

אני אמצא את הצד השני של מוות אנושי. 

אני בן אדם של הצד השני. 

כבר הסתכלתי למוות פעם אחת בעיניים ואמרתי לו שאני לא באה. 

ואני אעשה את זה שוב. 

אני אקום מהמוות החברתי הזה שהטמעת בי. 

אני הולכת לחוות את הביחד הכי חזק שהאנושיות יכולה לתת לי, הולכת לחוות את הצורך להתקיים בגלל אנושיות, ולחיות כשכל החיים שלי הם סביב זה וסביב אנשים. 

כי מבחינתי זה האוויר בריאות. 

והבחור שיבוא עכשיו יהיה כזה, שיצטרך לנשום אותי כדי לחיות, ואני אותו. שזה ההתחלה, האמצע, והסוף. 

זאת הסיבה לכל תנועה שבי. 

וכל קרבה עצומה שאי פעם תיארתי שהייתה בינינו, היא רק שלי, היא רק הניסיון שלי להחיות את הגופה הזאת. את הגופה שהשארת בי. את המוות האנושי שהשארת בי שלא הצלחתי לעכל.

אתה תמות. 

אבל אני אחזור לחיים. 

וזה בדיוק כמו שאמרתי לך אז,

"אני לא אאחל לך להנות מאהבה וקרבה כי זה לא יקרה,

אני אאחל לעצמי אופטימיות כדי לא להתאכזב מהעולם" 

והיום, יש לי את האופטימיות. 

היא זאת שניסיתי להחיות אותך איתה, לשם אני אגיע. 

זה הבחור שיהיה לי.