"אני ממש מקווה שאם תהיה לי בת אני אצליח ללמד אותה לאהוב את עצמה"
(28/9/2005)

המשפט הזה, בתגובה של שלומית A לפוסט שלה מאמש, נתקע לי בראש, מה שגרם לי להפוך בו שוב ושוב בזמן המקלחת (ולתהות, בה בעת, כמה מים חמים יוותרו, אם בכלל, לבנזוג).

 

האם ערך עצמי, אהבה עצמית, הם משהו שניתן ללמד?

 

אני לא מצליחה לתת לשאלה הזו מענה חד משמעי. כבר שעה שאני כותבת ומוחקת, מתלבטת עם עצמי ולא מגיעה למסקנות בנות ניסוח.

 

"את נהדרת, את נפלאה, את מוכשרת, חכמה, יפה. אין עליך". אני מטפטפת לבת שלי חיזוקים חיוביים בכל הזדמנות. "את צריכה להאמין בעצמך, את יכולה להאמין בעצמך. ללכת בדרך שלך ולא של אף אחד אחר".

אמא שלי אמנם התנסחה אחרת - אצלה החיזוקים היו פרקטיים יותר ומחמאות קיבלתי רק באופן עקיף כשהתגאתה בהשגי בפני הפולניות האחרות - אבל בסך הכל התמיכה הסביבתית בילדותי היתה דומה לזו שאני מנסה לתת לילדתי.

האם היה בכך די כדי להפוך אותי לאדם שמאמין בערך עצמו? נדמה לי שלא. דווקא משום שהחיזוקים באו מפי מי שהיו קרובים אלי, מסונוורים באהבה שאינה תלויה בדבר, היה לי קשה יותר להאמין בהם.

אמא שלי אוהבת אותי, כי אני בתה. אני אוהבת את בתי מאותה הסיבה. השיפוט שלי אותה אינו שיפוט ערכי אלא רגשי ומכיון שאני יכולה ללמד אותה רק את סוג האהבה שלי אליה, אין בכך די. אני נוטה לחשוב שלצורך גיבוש ערך עצמי נדרש משהו מעבר לכך. 

את שלי רכשתי במהלך השנים. ההתנסויות שלי - טובות ורעות - הן שעיצבו את אישיותי.

ודאי שהיה לי קל יותר להאמין ביכולות שלי, בערך שלי, מתוך שבאתי מסביבה תומכת. אבל התמיכה הסביבתית היתה רק נדבך. מעבר לה היו חיים שלמים של ניסוי, טעיה ותהיה. של מפגשים עם אחרים, עם אהבה של אחרים, עם שנאה, קנאה, שמחה, עצב, כל קשת הרגשות.

משם צמח העצמי. משם הוא עדיין צומח.

אני לא חושבת שהורה יכול ללמד את ילדיו לאהוב את עצמם. הוא יכול רק לתת אהבה חסרת גבולות, ולהקנות את הערכים הנכונים. זה לא מספיק, אבל זו נקודת פתיחה טובה.

 

"נשים נפלאות לגמרי מנסות למצוא חן בעיניי גברים שלא מגיעים לקרסוליהן. יש מה לעשות נגד השנאה העצמית הזו?" עוד משפט מהפוסט שטרף את בוקרי. שלומית קושרת בין ערך עצמי וליתר דיוק העדרו ובין המשיכה הבלתי ברורה של נשים לגברים שלא עושים להם טוב.

הלוואי שהייתי יכולה להסכים לתזה הזו. היא היתה יכולה להסיר כמה מדאגותי ולהבטיח לי שינה טובה יותר בשנות ההתבגרות הבאות על בתי לטובה(?)

 

הנה אני - מעולם לא היתה לי בעיה של אהבה עצמית, זו שלי את עצמי גובלת בנרקיסיזם - ובכל זאת מצאתי את עצמי בגיל 18 עם בחור שבהסתכלות לאחור ממש לא עשה לי טוב.

הקשר איתו לא בא מתוך עמדה של נחיתות, חולשה או שנאה עצמית. נהפוך הוא - מתוך שהאמנתי בעצמי, בכוח שלי, חיפשתי מערכת יחסים מתאגרת. ומה יותר מאתגר מבחור שאינו משליך את עצמו לרגליך? שאינו מפגין רגשות? שאינו יודע רכות מהי? התאהבתי ביצור קר ואנוכי מתוך תפיסה (שגויה, אני יודעת) שהכוח שלי ישנה אותו. אני אגרום לו לרצות אותי, אני אהפוך אותו לרגשן, לרך, לכל מה שאני יכולה לקבל עכשיו מן המוכן ולא מעוניינת.

מסתבר שהערכה עצמית גבוהה לא יכולה להציל מהחלטות מטופשות בתחום הרגש.

שנה מחיי ביזבזתי על האוויל. זחלתי אחריו במזבלות כדי להשקיף על ציפורים שענייננו אותי כשלג דאשתקד ("ראינו היום עפרוני מצויץ נדיר", הודעתי לשלומי חברי הקרוב בהתלהבות. "תגידי, מה את מפגרת? ממתי מענינות אותך ציפורים?" הוא ענה בשאלה. לא התייחסתי אליו. אהבה של חברים קרובים, כמו אהבת הורים, היא דבר מופלא שלעיתים קרובות אינו מוערך דיו), צעדתי במדבריות ובהרים מוריקים, זאת שעה שאני שונאת, אבל ממש שונאת, ללכת, ראיתי סרטים שלא תמיד עניינו אותי, שמעתי מוזיקה שלא תמידהיתה נעימה לאוזני, והכל בשביל חיוך ומגע רך, אותם הוא נתן במשורה.

וכל הזמן הזה הייתי משוכנעת שידי על העליונה. שהביחד שלנו הוא הישג שלי.

פחחח.

למרבה המזל התאהבויות של גיל טיפש-עשרה לא מחזיקות, ברובן, מעמד. אחרי שנה נגמרו הכוכבים וזחילה במזבלה הפכה בעיני למה שהיא באמת - אירוע מסריח.

 

סיפרתי לבנזוג על הפוסט של שלומית. "מה יהיה אם למרות כל מה שניתן ונעשה הבת שלנו תרצה באדם שיתעלל בה?"

"מזותומרת?" ענה הבנזוג. "נשלח אליו מישהו שירסק לו את הברכיים דק דק".

הלוואי שבעולם האמיתי הדברים היו כל כך פשוטים.

שמור   בטל

87 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע     לפוסט הקודם     לפוסט הבא     לבלוג המלא