I'ts my party
(22/12/2006)

בלילה שלפני חלמתי שאף אחד לא מגיע. ליתר דיוק היו שם כמה שלא הכרתי שישבו מסביב לרחבת ריקודים ריקה, אבל כל אלו שהזמנתי פשוט לא הופיעו. חוץ מהדודה שהגיעה לקראת סוף החלום בפיג'מה, ביקשה שאפסיק לזיין לה את השכל, כי היא בכלל הולכת לישון ונכנסה למיטה גדולה בצד השמאלי של הרחבה.

אחר כך, במשך היום, התחלתי לקבל מיילים ממוזמנים שונים שהודיעו על מחלות שלהם או של קרובים מדרגה ראשונה. בשלב מסוים פשוט הפסקתי להציץ במייל, כי לא הייתי בטוחה שהעצבים שלי יעמדו בזה וכך כמעט פספסתי את ההודעה של דויד. אבל אני מקדימה את המאוחר.

הספר שלי, איתו קבעתי דייט לפני חודש וחצי הבריז ברגע האחרון בגלל איזה שהוא קליפ של ננסי ברנדס (?!) ובמקומו קיבלתי, בתיווכה של אחותי היקרה, ספר ממהמושבה עם חיבה יתרה לקרם לחות. חצי שעה ישבתי במספרה, פרק זמן במהלכו, חרף מחאות רמות שהשמעתי, הועברה אל שערותי תכולתו של חצי בקבוק לחות וקיבלתי תסרוקת עם אישיות משל עצמה. אישיות של פרחה בת שבע עשרה.

עם הזוועה שעל הראש רצתי אל הקוסמטיקאית שעבדה על הפנים שלי חצי שעה נוספת וכמעט גרמה לי להתקף לב כשהיבטתי בדמותי המשתקפת במראה. "קחי מגבון, תורידי את הכל ותתחילי מאפס", הציע הבנזוג בנון שלאנט בשובי מסאשן האיפור. היות שהיינו מרחק עשר דקות משעת היציאה עשיתי את הדבר המתבקש והתחלתי לדמוע, מה שטישטש במידת מה את הזרקורים שצויירו לי מסביב לעיניים.

ואז קיבלתי הודעת sms מדויד שהודיע שאפשר ולא יוכל להגיע כי מתרגשת עליו שפעת. במייל כבר חיכתה לי הודעה ארוכה יותר בה האולי הפך לודאי ושוב התחלתי לבכות הפעם בליווי אפקטיים קוליים. "יהיה בסדר", ניסתה החתולה להרגיע אותי טלפונית. "אני אביא תיק כלי איפור ואסדר את כל מה שצריך". זה הרגיע אותי בדיוק עד האוטו שם התחלתי שוב לבכות והודעתי קבל בנזוג, אחות וגיס שאני לא יודעת למה בכלל טרחתי במסיבה.

 

המועדון הלך והתמלא טיפין טיפין. ש.כֹּה ושרוני המופלאות חרגו ממנהגן והגיעו בשעה ממש מוקדמת, כדי להבטיח שחלום הבלהות שלי לא יתגשם ואחר כך הגיעו המון חברים מכאן* וגם חברים שאת שמותיהם לא ניתן ללנקק היות שאין להם בלוג, ולמרות שרובם התייצבו לפרקי זמן ארוכים יותר ופחות על רחבת הריקודים, עדיין התקשתי להיכנס לגמרי לאווירת מסיבה ולהינות. אני יודעת שזה נשמע טיפשי, אבל הרגשתי אחראית אישית להנאתו של כל אחד ואחד מהמשתתפים והעובדה שלא יכולתי בו זמנית להיות עם כולם ולהבטיח שכולם נהנים פשוט הוציאה אותי מדעתי.

אז מתי התחלתי להינות באמת? באופן פרדוכסלי ככל שמספר האנשים הצטמצם והשליטה שלי במצב הלכה וגדלה, התגברה גם ההנאה שלי ובסופו של הערב, כשנותרו רק שלושים אנשים במועדון, כמעט כולם על הרחבה, הרשיתי לעצמי סוף סוף להתפרק ולהשתולל.

 

היה יופי. מוזיקה טובה, אלכוהול טוב, סושי ושאר מיני נישנושים והכי חשוב - חברים טובים.

 

 

 

והבוקר, אחרי שעה ארוכה במקלחת, הצלחתי לסלק סוף סוף את קרם הלחות מהשיער. חזרתי להיות אני.

 

 

 

 

* תודה לצ'יף וקיזיתו, גמר"ש וזוגתו, החתולה עם משפחה בהרכב מלא, הביולוגית, איש הזאב, שצ"ה וקלוני, גכ"א, פי, פמה, קוקסטא והפוך,מלכה'לה, שרה , הלחשנית, אמ"ט, אמא אדמה (אני מקווה שדייקתי בניק),  שולה , פאצ', עדי , ג'ייני דיר, וקצה שחזרה רק לפני כמה ימים מטיול ארוך בחו"ל - שטרחו, הגיעו ואפילו הביאו מתנות שוות. איף. אני מקווה שלא שכחתי אף אחד.

 

 

שמור   בטל

211 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע     לפוסט הקודם     לפוסט הבא     לבלוג המלא