החיים שאחרי
(16/1/2007)

שלושה ימים במיטה. אחר כך נעלם החום ונוצרת אשליה שהנה זה נגמר והאמת היא, שגם אלמלא אותה אשליה לא היתה ברירה אלא לקום ולחזור לשגרה. העולם בחוץ לא עוצר מהלכו בזמן שאת שוכבת על הגב ומתפעלת מהאופן בו עוצבו קורי העכביש בפינת החדר וכל יום שעובר רק מגדיל את הפער שנוצר בין מה שצריך להעשות ובין מה שנעשה בפועל. שלושה ימים של פסבדו מנוחה. אחר כך את אמורה להרגיש בסדר גמור.

 

אז חזרתי לעבוד. אחרי סוף שבוע הזוי לחלוטין בו הצלחתי לאבד את המכונית בתל-אביב ולקפוא מקור באכסניה צפונית, חזרתי עם אף דולף, אוזניים סתומות ותחושה כללית איומה למדי, אל שולחן עמוס ניירת. "כולם עם שפעת", זה משפט שאני שומעת בכל מקום שאליו אני מגיעה, כאילו הידיעה שאני חולקת גורל עם כל מי שלא סיכן נפשו בחיסון נגד שפעת אמורה לשפר במשהו את מצבי. כן, כל העולם חולה, אבל זה לא ממש מעניין אותי. עולמי צר כעולם נמלה מצוננת ושאיפתי היחידה היא לנשום כמקודם, בלי שמשהו יכאב תוך כדי.

 

נקודת האור היחידה היא שכולם, לרבות השופטים בפניהם אני מופיעה, מגלים סימפטיה רבה למצבי ומכבדים אותי בממתקים שונים שאת טעמם אני לא מצליחה להרגיש. היום, באמצע דיון הוכחות בתל-אביב הושיט לי השופט גלולה לבנה והבטיח שהיא תשפר פלאים את מצבי. אני חייבת להודות שהיה רגע קצרצר אחד שחשבתי שמדובר במשהו שמופיע בפקודת הסמים האסורים. בעצם אולי זה היה - מצב הרוח שלי באמת התעלז אחרי הדיון. מישהו מכיר סם בטעם מנטה?

 

היו לי תוכניות גרנדיוזיות לשבוע הזה. הבנזוג נסע לחו"ל ואני כבר ערכתי רשימה של לאן ולמה, אבל במקום לבלות מצאתי את עצמי בשני הימים הראשונים של השבוע נופלת למיטה ברגע שרק היה אפשר. הערב אני גוררת את דויד להצגה שקיבלתי במתנה ליום ההולדת משרה והלחשנית ואחר כך, אם לא אתפגר, אני מקווה לנשנש איזה ראפ ברווז. "אין מצב שתחזיקי מעמד", אני אומרת לעצמי ועצמי שותקת. יודעת זו מה טוב בשבילה. במצב שבו אני נמצאת אין לי כוח לויכוחים.

 

 

שמור   בטל

75 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע     לפוסט הקודם     לפוסט הבא     לבלוג המלא