צבע, צרבת ועונות השנה
(9/9/2007)

מאז עברתי להשתמש בעדשות מגע יומיות הפסיק לרדוף אותי החלום המעצבן בו נסחפת לי עדשה לתוך חור הביוב בכיור או סתם נחתכת לשניים, מאז טיפול השיניים האחרון הפסיק גם החלום בו כל השיניים מתפוררות לי והופכות אבק דק. נשארו הסיוט בו אני הולכת ליד שפת הים, עסוקה בענייני וגל עצום, צונמי וחצי לפחות, תוקף אותי במפתיע, החלום המפחיד בו הבנזוג ואני בכלל לא נשואים, אלא נפרדים אחרי שנות חברות ארוכות ולאחרונה אחד חדש - סיוטון הבית. כזכור לכם (ואולי לא) השכרת הבית שלנו כאן נעשתה תוך כדי ריצה שלי בין החדרים, כאשר ברקע מזדמזמת באוזני הבתעשרה - "מכוער. נורא מכוער. אני לא רוצה את הבית הזה". לא ממש בדקתי בשיניו של הבית, גם לא בציציותיו, אפילו לא בגראז' שלו. כמה שעות אחרי, ובוודאי שכמה ימים אחרי, כבר לא ידעתי לומר איך נראית הגינה, מה גודלו של המטבח והאם יש לנו חדר כביסה, עובדה שהדאיגה מאוד את הבנזוג וכפועל יוצא מכך דפקה את שנת הלילה שלי. לילה אחרי לילה חלמתי שאני מבקרת בבית עם הבנזוג. לפעמים לא היתה לו חצר. לפעמים חדר השינה הרביעי התגלה בארון חדר השינה, לפעמים הוא היה כל כך קטן שלא הצלחתי לדחוף אליו אפילו לא חצי ספה.

היום, כשהלכנו סוף סוף לראות את הדבר האמיתי הייתי מכווצת כולי. מבפנים, זאת אומרת. כלפי חוץ שמרתי על ארשת עליזה, מנסה לשכנע אותם טלפתית לאהוב את הבית, גם אם יתברר שהוא מכוער, נורא מכוער, כמו שטענה הילדה. ותנחשו מה - הם אהבו אותו. הייתי חושבת לצאת לסיבוב הופעות עם קרקס ברנום ("קבלו במחיאות כפיים את הגדולה מכולם - ח ב צ ל ת") אלמלא גם אני אהבתי את הבית. מאוד. מאוד מאוד מאוד. זה היה כמו לפתוח ערימה של קופסאות מתנה צבעוניות. לכל חדר צבע משלו ("אני חושב לצבוע לצבע בהיר יותר", אמר וינסטנט, בעל הבית החביב שלנו, והצביע על קירות חדר המשפחה. "ללללללללללללאאאאאאאאא", נזעקתי. אתם לא יודעים כמה נדיר למצוא פה קירות צבעוניים בכלל וכאלה שצבועים בבורדו בפרט), יש מנורות בתקרה (מה מיוחד בזה, אתם שואלים. הידעתם שהאמריקאים אינם מאמינים בתאורת תקרה ומסתפקים בתאורה חיוורת ממנורות צד? בררררר), יש חדר כביסה מהמם עם קרש גיהוץ built in (אני סתם מציינת את זה כעובדה, שכן אין מצב שאני אשתמש בזה. לגהץ זה הרבה יותר מסובך מהכנת פתיתים), אמבט עם ג'קוזי () ומכשירים חשמלים חדשים לגמרי. אפילו מקרר עם קיוסק כמו בבית שלנו.

והכי חשוב - בעל הבית מוכן שאעשה בו מה שאני רוצה. אני יכולה להחליף את המנורות הקיימות, לתלות וילון בחדר של הגדולה, להוסיף, לגרוע והכל לפי טעמי. זה כל כך לא מובן מאליו במקום המוזר הזה, בו אסור להוריד או להחליף כל מה שמחובר לקיר (עדיין צרובים בזכרוני אותה תמונת קיר ענקית, מכוערת להפליא, שכיסתה קיר שלם בבית שראינו והשנדליר הכי מזעזע שראיתי בחיי בבית אחר, שניהם אסורים בשינוי או הזזה), שאני מאושרת. מ א ו ש ר ת.

לפחות לעשר הדקות הקרובות. אחר כך אמצא משהו להתלונן עליו.

 

בעצם למה עשר דקות אם אפשר מיד? אז הנה. היוגורט של יופלה עשה לי צרבת. יוגורט 0% שומן, מהסוג שהייתי אוכלת בבית באופן קבוע עד שהתזונאית צעקה עלי שאני צריכה לפחות 3% שומן כדי שהסידן יספג. אחרי שכמעט הקאתי מהיוגורטים הכבדים יותר כאן, החלטתי שעדיף קצת סידן על כלום וקניתי יוגורט נטול בטעם פירות יער. שפכתי לתוכו קצת קונפלקס שעל קופסתו מצויירת בחורה חטובה והכיתוב לצידה מבטיח ללועס המתמיד גיזרה דומה, עירבבתי היטב וטעמתי. היה מתוק באופן מבחיל. התוצאה - צרבת איומה שליוותה אותי עד הערב. אז זהו. לא עוד יוגורטים בשבילי. למרבה המזל המציאו פה טבליות סידן לעיסות בטעם פירות יער (מה שמביא אותי לתהות האם יש קשר בינן ובין היוגורט ההוא). כנראה שלא אתפורר בקרוב.

 

אני מתכננת פוסט ראש השנה חגיגי ולכן אפסיק ללהג ואשחרר אתכם לעיסוקיכם החשובים. לפני שאנחנו נפרדים אודה לכם אם תציינו, בתגובית קצרה, מה היא עונת השנה האהובה עליהם, זאת לצורך פרוייקט בסטטיסטיקה של הגדולה.

 

שבוע מצויין. 

שמור   בטל

96 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע     לפוסט הקודם     לפוסט הבא     לבלוג המלא