לקח לי כמה דקות טובות להיזכר איך בכלל נכנסים לבלוג למצב כתיבת פוסט חדש.

זה מה ששנתיים וחצי של היעדרות עושות.

למה בכלל אני פה?

שאלה טובה.

אני אוהב לכתוב.

בלוג זו פלטפורמה נוחה לכתיבה.

יש לי בלוג מימים עברו שכבר קיים, ואחרי כמה דקות של גירוד בפדחת אני מסוגל אפילו להיזכר בססמה ושם המשתמש הישנים שלי ולהיכנס אליו למצב עריכה.

אז למה לא.

ויש מניע גדול יותר, דרייב גדול יותר מלשרבט פה כמה שורות. אולי ייכתב כאן משהו יותר רציני בהמשך.

אין לי מושג מי מהקוראים בעבר יקבל עדכון על בריאתו של פוסט חדש בבלוג העתיק שלי ויגיע לכאן. ומי יגיע לכאן במקרה. מספרכם, קוראיי בפוטנציה היקרים, נע בין אפס מוחלט לכמה עשרות - מספר הקוראים הנאמנים שהיו לי בעבר. יהיה מעניין לגלות.

לפני מספר ימים קמתי במצב רוח ממש רע. זה היה עוד לפני שהצטננתי קשות, משמע הייתה לי הפריבילגיה להרגיש רע רק מסיבות נפשיות.

מה שלא עשיתי, ההרגשה הרעה לא עברה. עד שתפסתי בטלוויזיה סרט צרפתי על שני אנשים שנפגשים בבית החולים שבו שני בני זוגם גוססים מסרטן. סרט מדכא לאללה.

כמובן שיצאתי מהצפייה בו במצב רוח משופר בהרבה.

האם אנחנו אנשים רעים? האם סבלו של האחד הוא מושא לעידוד עבור האחר?

לא בהכרח.

אולם הכל עניין של פרופורציות.

ואת הפרופורציות האלה גיליתי, אמנם בקנה מידה קטן בהרבה, בבוקר למחרת אותו יום כאשר קמתי משתעל, מנוזל, חולה ומסכן. פתאום סתם לקום בבוקר עם הרגשה רעה מסיבות שיישמעו עבור רבים כלא מצדיקות את זה - כי הבחורה האחרונה שיצאתי איתה מתחמקת ממני בטלפון, כי אני לא בחו"ל בסוכות כמו שרציתי להיות - לא נשמע כמו דבר נוראי כל כך.

אז כמו שאני אומר לכל בחורה שמתלוננת על כך שהחזה שלה קטן מדיי - הכל הוא עניין של פרופורציה.