מורקמי הוא באמת סופר דגול.

הספרים היותר טובים שלו באיזשהו אופן תמיד מצליחים לספק לי תחושה של נחמה, הקלה ומשהו להיאחז בו בתקופות מוזרות בחיי. "קפקא על החוף", הראשון שלו שקראתי לפני שלוש שנים והעביר לי את תקופת ההסתגלות לצבא. "קורות הציפור המכנית" המעולה שאני קורא עכשיו, שמעביר לי תקופה ש.. קשה לכנותה בשם, אבל היא מוזרה, ולרוב לא כל כך נעימה.

הגיבורים בספרים שלו הם לרוב גברים סביב גיל ה-30. הם אנשים רגילים ופשוטים, לרוב בעלי מעט חברים או אנשים לפנות אליהם בעת צרה. והצרות נופלות עליהם בצרורות. דברים משונים מתחילים לקרות, והתגובות שלהם לעיתים מוזרות עוד יותר. לעיתים הם נדמים כאנטי-גיבורים קלאסיים שלא עושים מאומה לשינוי מצבם ושפשוט נותנים להכל ליפול עליהם, ולעיתים הם עושים דברים שמפתיעים אפילו את עצמם.

לא הייתי אומר שיש בי הרבה מכל מה שתיארתי פה, אבל עדיין, אני בכל פעם מחדש מרגיש סוג משונה, ומפתיע, של הזדהות עם הגיבורים האלה שלו. כשקפקא טימורה ב"קפקא על החוף" הלך לחיות בבקתה בהרים לכמה חודשים, מורקמי תיאר את זה בצורה שגרמה לכך שהדבר שהכי רציתי לעשות באותו זמן הוא להתבודד ככה בהרים.

ב"קורות הציפור" הגיבור יורד למשך כמה ימים לתחתית של באר עמוקה ליד ביתו, כדי להעריך מחדש את מצבו בחיים ואת כל מה שעבר עליו בתקופה האחרונה. אמנם לי לא קרו ארועים משונים ומטלטלים כמו שקרו לו, אבל כרגע אני חש שכניסה לאיזו באר עמוקה יכולה לגרום לי להבין קצת יותר טוב איפה אני נמצא ואיפה אני רוצה להיות.

אני יודע מה התגובה המתבקשת לכל מה שכתבתי: "אריק, אתה חייב חופשה".

ובכן, אולי אני באמת חייב.

אבל בינתיים אין אפשרות.

צריך להמשיך במרוץ החיים, שרק הולך ומתגבר. מועקות כאלה ואחרות מתקרבות בצבא, התחלת לימודים (שזה אמנם משהו שדי רציתי שיקרה, אבל אין מה לעשות - זו עוד מסגרת חדשה ועוד משהו שיתבע ממני לעשות דברים שהם ההפך הגמור מלרדת לכמה ימים לבאר או להתבודד בבקתה בהרים), וישנו כמובן המרוץ הבלתי פוסק אחר הדבר הזה שכולנו מחפשים, שכמה שלא תגיד לעצמך ש"אתה בהפסקה" ושאתה "נותן לזה לבוא אליך", זה תמיד יושב שם איפשהו ומציק.

מזל שאפשר להתנתק לחצי שעה כל יום עם ספר של מורקמי.