נראה לי שרוב האנשים חושבים שהעולם הוא מקום הגיוני שבו הכול הגיוני ועקבי (או אמור להיות כזה). כשמשהו קורה - לא חשוב אם זה אירוע גדול שמשפיע על כל החברה או משהו קטן ואישי - אנשים מדברים על זה ואומרים "נו טוב, בטח, זה קרה בגלל זה וזה", וברוב המקרים מי ששומע את זה מסכים ואומר "אה, בטח, אני מבין". אבל אני פשוט לא קולט את זה. "א' הוא ככה וככה, ולכן קרה ב'". הרי זה לא מסביר שום דבר. זה כמו ששמים במיקרוגל קערה עם תערובת אינסטנט פודינג אורז ולוחצים על הכפתור, ומרימים את המכסה כשזה מצלצל - ובקערה יש פודינג אורז מוכן. אבל מה קורה בין הלחיצה על הכפתור לבין הצלצול? אי אפשר לדעת מה קורה מתחת למכסה. אולי בחשכה, כשאף אחד לא מסתכל, האינסטנט פודינג הופך קודם למקרוני מוקרם ורק אחר כך לפודינג אורז. בגלל זה נראה לנו טבעי לקבל פודינג אורז אחרי שאנחנו שמים תערובת אינסטנט פודינג אורז במיקרו והפעמון מצלצל, אבל בעיניי זו רק השערה. לי זאת תהיה הקלה לגלות שלפעמים אחרי ששמים תערובת אינסטנט פודינג במיקרו והוא מצלצל פותחים את המכסה ומוצאים שם מקרוני מוקרם. אני מתאר לעצמי שאחטוף מזה הלם, כמובן, אבל ודאי ארגיש גם הקלה מסוימת. בכל אופן אני מאמין שלא אהיה כל כך מוטרד מזה, כי התחושה שלי תהיה שזה איכשהו הרבה יותר מציאותי.

אולי יש בעולם שני סוגים של בני אדם, לסוג אחד העולם הזה לגמרי הגיוני - מקום של פודינג אורז, ובשביל הסוג השני הכול עניין של מזל - מקרוני מוקרם. אם האנשים מהסוג הראשון היו שמים תערובת פודינג אורז במיקרו ומוצאים מקרוני מוקרם כשהפעמון מצלצל, הם היו אומרים לעצמם "אה, בטח שמנו מקרוני בטעות", או שהיו מוציאים את המקרוני ומנסים לשכנע את עצמם ש"זה נראה כמו מקרוני אבל בעצם זה פודינג אורז". ואם הייתי מנסה להיות נחמד ולהסביר להם שלפעמים, כשאתה מכניס תערובת פודינג, אתה מקבל מקרוני מוקרם, הם בחיים לא היו מאמינים לי.