היומן של קפטן ערן

"ברוך שובך", בירך ד"ר פלוץי, שנכנס מכיוון המסדרון.

"טוב לחזור", אמרתי, "לא תזיק לי קצת רפואה מודרנית..."

"כן", אמר הד"ר הדנובולי-הולוגרפי, "אני רואה בחיישני הספינה שהבאת איתך זיהום קטן. נצטרך להשתגר ישר למרפאה". אור כחול עטף אותי ואת הד"ר, ושנינו התפרקנו לחלקיקים והורכבנו מחדש בסיפון המרפאה. הד"ר לקח לידו סורק רפואי, וכיוון אותו לעבר הצוואר שלי. "אכן, כמו שחששתי", אמר הרופא, והניח את הסורק, "סטרפטוקלינגון". היה קשה להסתיר את מראה הדאגה מעיניי כששמעתי את שם החיידק. לא פלא שתוך מספר ימים נעלם כלא היה חלק כה גדול מהשקד השמאלי שלי - הרי כולם יודעים שהחיידקים הקלינגונים אלימים אפילו יותר מהקלינגונים בתקופת הייחום שלהם.

"מה עושים עם כזה דבר?", שאלתי בקול רפוי, שכן קשה לפתוח את הפה כשחלק מהגרון נאכל בעודי חי.

"זה שום דבר שהאריתרוולקן המצוי לא יכול לפתור", אמר הד"ר בגאווה, והושיט את ידו לעבר אחד הכלובים שאיכלס את המרפאה.

"אתה רוצה שאכניס לגרון שלי את ה.... דבר הזה?!" שאלתי בבהלה כשראיתי את היצור דמוי העלוקה שהוציא פלוץ' מהכלוב.

"לא", ענה הרופא בחיוך מאופק, "האריתרוולקן הוא רק הטפיל של העלוקה.. מדובר ביצור מיקרוסקופי שאוהב לאכול סטרפטוקלינגון..."

"ואיזו ערובה יש לי שהאריתרו-וואטבר הזה לא אוכל בני אדם?"

"הוא אלרגי לבני אדם. מה שמזכיר לי - אם אתה רואה קלינגונים או בולינאריים בעשרת הימים הקרובים, תתרחק מהם".

הבטתי ברופא בבעתה, בעוד הוא לוקח מכשיר רפואי לא ברור ומגרד את גב העלוקה. התחנה הבאה של המכשיר הלא ברור הייתה מזרק תת עורי.

"אתה הולך להזריק לי את זה....?" שאלתי בהיסוס. הד"ר חייך והצמיד את המזרק לצווארי.

"אם תתנסה בתנועת מעיים מוגברת מדי, או שינויים בצבע ההפרשות - תודיע לי", אמר הרופא בזמן שהוא מחזיר את העלוקה לכלוב, "ואל תשכח לחזור לפה 4 פעמים ביממה למשך ה-10 ימים הקרובים, לטיפולי המשך".

יצאתי מהמרפאה אל המסדרון, כשידי מכסה את מבט הייאוש שעל פני. עשרה ימים של זריקות טפיל-עלוקה וולקני. לא בדיוק הדרך שבה חשבתי לסיים את השירות שלי בצבא ההגנה לגלקסיה. כשחלפתי על פני חדרו של קומנדר טאקר, שמעתי את הדלת נפתחת מאחור, והסתובבתי. "מה המצב, טריפ?"

"אצלי הכל טוב... אתה לא נראה כל כך טוב אבל...."

"תודה..." עניתי בטון נעלב. טריפ חייך, והמשכנו לכיוון מעלית הטורבו הקרובה. "מה שלום הספינה?", התעניינתי.

"הייתה לנו בעיה קטנה של ניסוי שיצא משליטה", ענה טריפ בהתחמקות, "אבל השתלטנו על הסיפור".

"איזה ניסוי??"

"רצינו לראות איך ננסי-בורג מגיבים לקרינת רו. כשהפעלנו אותה במינון די נמוך, הפעילות החשמלית שלהם ירדה לאפס. אחרי כמה ימים, בהם שהמיקרו-רובוטים האלה מתים, נכנס אחד מאנשי הצוות שלי למעבדה, והם תקפו אותו, ניסו להפוך אותו לחלק מהקולקטיב. מתסבר שהם חיסנו את עצמם בפני סוג הקרינה והחיו את עצמם מחדש כשהיא נגמרה."

"ואיך השתלטם על הסיפור? ועוד בלי לעדכן אותי??"

"זה היה די פשוט. הם לא חסינים לקרינה מסוג אחר, שבעזרתה שיתקנו אותם, שיגרנו אותם לנקודה הכי רחוקה בחלל שיכלנו, וירינו עליהם טורפידה טרנספאזית."

"תהיו לי בריאים.... לא יכלתם לעדכן אותי שכל זה קרה?"

"המממ... לא ממש, כי הבורג השתלטו גם על מערכת הקשר והחזרנו אותה רק לפני כמה דקות."

"הבורג השתלטו על מערכת הקשר?!" שאלתי בבהלה, וניגשתי לעמדת המחשב הקרובה. "הם בטח התחברו לקולקטיב והודיעו להם בדיוק איפה אנחנו!"

"אתה דואג יותר מדי", אמר טריפ, והראה לי את סטטוס תקשורת התת חלל בזמן ההשתלטות של הבורג. "הדבר הראשון שעשיתי כששמעתי את הבורג מדברים במערכת הקשר של הספינה, זה לנתק, פיסית, את כל המעגלים של מערכת התת-חלל. ואח"כ רציתי להשמיד את מחולל התת חלל עצמו, אבל למזלי צי ני כבר הספיק לשגר אותם, ובקי הספיקה להשמיד אותם."

"אני רואה שאתם עובדים הכי טוב כשאני לא פה, אה?" טריפ חייך בתגובה, ופתח באופן ידני את מעלית הטורבו בפנינו.

"ייקח לי כמה שעות לתקן את המערכות האוטומטיות של הספינה.. הבורג לא מתים על דלתות שנפתחות מעצמן".

מעלית הטורבו נפתחה בגשר הפיקוד, וקומנדר בקי פינתה עבורי את מושב הקפטן. מוליך פלזמה תלוש התנופף בפינה הרחוקה של הגשר, וטריפ ניגש אליו במהרה.

"אז מה, בקי", אמרתי, "הבנתי שהיה לכם יום די ארוך?"

"לו רק ידעת עד כמה", סינן ליוטננט קומנדר צי ני מתחת לשפה. בקי העיפה לו מבט זועף.

"איך מתקדמים התיקונים מהמפגש הלא מתוכנן שלנו עם הבורג?" החלפתי נושא. ט'ריפ דחף את המוליך חזרה לתקרה ונתן לטכנאי שעמד בקרבתו לסיים.

"אנחנו עוד מחכים למשלוח של חומרים מהפדרציה כדי לסיים לבנות מחדש את סיפון 8", אמר טריפ, ועיניי נפערו לרווחה. "סתם", חייך, "עוד שלוש-ארבע שעות נהיה כמו חדשים".

"טוב", אמרתי בהקלה, "אני אמתין בחדר המצב שלי."

התאורה בחדר המצב הייתה עמומה כשנכנסתי, אולי בגלל הביקור הלא-רצוי של הבורג. בכל מקרה, החושך לא הפריע לי במיוחד. התיישבתי בשולחן העבודה שלי, והפעלתי את המסוף האישי. "מחשב", אמרתי, "צור קשר עם ה-Magnificent, בערוץ הפרטי".

"ה-Magnificent לא זמינה כרגע", הגיב קול המחשב. הנחתי את האגודל השמאלי על הגרון הכואב, ואת שאר האצבעות הנחתי על הפנים. העייפות הכתה בי שוב, כמו שהיא עושה כבר מזה זמן רב. הוריתי למחשב להדליק את ההקלטה.

"יומן הקפטן, סטארדייט 19506.38. האנטרפרייד ואני בתיקונים. מה שנותן לצוות שלי קצת זמן לארגן את הדברים לקראת המסע הטרנסגלקטי בסטארדייט 13606.55... אני רק עכשיו קולט עד כמה המסע הזה קרוב. אפילו לא התחלתי לארוז תיק... וגם את השירות בצבא ההגנה לגלקסיה עוד לא סגרתי... הכל כל כך באוויר. כל כך הרבה סימני שאלה, כל כך הרבה סוגיות לא פתורות עם האנשים שאני משאיר מאחור. ברור לי שאני אתגעגע אליהם - אבל - האם אני אחסר למישהו? האם זה באמת משנה שאני אפילו לא באותו צביר-גלקסיות איתם? ומה יהיה שם? איך יהיו הילדים? המדריכים האחרים? הפארקים הלאומיים? המוטלים..? כל השאלות שבעולם ואין תשובות. אני רק מקווה שבסופו של יום, אדע שעשיתי את הבחירות הנכונות. מחשב, סיים הקלטה."