| 9/2007
 מה? "כותרת הקטע"? מאיפה *זה* הופיע?
בזמן האחרון אני באמת לא עושה הרבה. זה כיף מאוד, אבל זה לא כתיב במיוחד. היו איזה מלאנת'אלפים אירועים שיכולתי לכתוב עליהם, שקרו בשנה האחרונה [מי היה מאמין שעבר כ"כ הרבה זמן מאז שנמאס לי מהבלוג], אבל לא ניצלתי את ההזדמנות כשהיא היתה טרייה. מה גם שפתאום כל מיני דברים שרציתי לחלוק עם העולם הרחב, נהיו חסויים. אם לא לי, אז לאנשים אחרים. אבל לפחות לגבי הדברים השטחיים יותר, אני מבינה עכשיו כמה שזה חבל שלא תיעדתי את הכל כמו שעשיתי עד אז, כי הזכרון שלי מכזיב אותי לאחרונה, ואירועים מתחילים להיעלם לי. כלומר, אני זוכרת שדברים קרו, אבל הפרטים הקטנים, שהופכים את הכל לכיפי, פשוט מתפוגגים להם לאט-לאט. אני עכשיו עושה סבב קריאת בלוגים של חברים [תזהרו, אני פולשת לכם לעבר!], ואני רואה כמה כיף היה לנו פעם [לפני שכל התככים האלה הגיעו, היינו ילדים קטנים והכל היה פשוט ומגניב], ואיך דברים השתנו במהלך השנים... כן, יש את סרט החאבורה הגדול שיזכיר לנו את הימים העליזים שלנו, אבל כמו שכבר אמרתי - הפרטים הקטנים הם אלה שמשנים לי, והם לא מופיעים שם יותר מידי.
האם זה אומר שאני אחזור לתעד? באמת, אין לי מושג. כאילו, אני אומרת שאני לא עושה הרבה, אבל עובדה שזה תופס לי הרבה זמן מהקיום שלי, ושאר הקיום שלי אמור להיות מוקדש למטרות שהגדרתי לעצמי - לעבור טסט עד ה-11.11, לגלות כבר האם ה-11.11 הוא באמת תאריך כ"כ מהותי בשבילי, לסדר את החדר שלי [תאמינו לי שזה יותר חשוב ממה שזה נשמע], להספיק להיות עם האנשים שחשובים לי לפני שהם מתפוגגים [ולגלות עליהם כל מיני דברים], להחליט מי הם האנשים שמספיק חשובים בשביל שאפנה להם זמן במיוחד לפגישות, לסיים את הציור המגניב עם איליה עד ה-11.11... ואלה רק הדברים שאני חושבת עליהם כרגע, שהם לא סופר-שטחיים או כאלה שאנשים יימחו אם אני אצהיר עליהם בגלוי כמטרות. באמת יש לי זמן לבלוג בתוך כל הסמטוחה הזאת?
מה שאני כותבת כאן רק מוכיח לי שאני חושבת יותר מידי, ומדברת יותר מידי. כל ההתפלספות המיותרת הזאת על דברים גורמת לי לבזבז זמן יקר שהיה יכול להיות מוקדש לדברים מהותיים [כלומר, דברים שגורמים לי לאושר], ואז אני נתקעת במצב שבו אני רוצה לעשות דברים, אבל אני לא יכולה כי אני חושבת על דברים לא חשובים במיוחד. אם כי אני רוצה לחשוב עליהם ולדבר עליהם שעות על גבי שעות, בלי שום פואנטה, סתם לשם הוצאת קולות מהפה [אני צריכה לשיר יותר, כנראה]. אני מאמינה באמת ובתמים שזה חלק בלתי נפרד מהאישיות שלי, בולשיט על כל גווניו, אבל צורות חשיבה שאני נחשפת אליהן לאחרונה [במיוחד זו של אח שלי, שאני נמצאת איתו עכשיו יותר ממה שהייתי איתו כל השנים שגרנו באותו הבית, אני חושבת] מעמידות אותי על טעותי. ואז זה גורם לי לחשוב שוב, ואני נתקעת באותו המעגל המטומטם שלא רציתי להכנס אליו מלכתחילה.
[אני מאמינה שיהיה ראוי לציין כאן את התובנה המדהימה - אתה יודע שאתה חושב יותר מידי כשאתה כותב פסקא שלמה על כך שאתה חושב יותר מידי, בלי להגיע לשום מסקנה.]
אז כפי שאפשר להסיק מהפוסט הזה, בלוגרית בנצ'מע - אני לא. ככה שאולי אני אכתוב כאן פעם-ב כל מיני שטויות שקופצות לי לראש, אולי אני אפילו אסקר איזה אירוע מסעיר מחיי המסעירים לא פחות, אבל מה שאני לא אעשה - זה יהיה בשבילי, ולא בשביל אף-אחד אחר. הפוסטים הקרובים הולכים להיות מבולגנים ולא מובנים, ואם לא תהנו ממני, זה לא ישנה לי במיוחד, כי כנראה שאני לא אזכור שכתבתי אותם בערך יום אחרי שאשחרר אותם למרחבי האינטרנט, כנראה כי אני אהיה עסוקה מידי בלעשות כיף.
אסיים באיחולי ברכה לכל מי שחפץ בהם - ~איחולי ברכה לכל מי שחפץ בהם~,
עיזה-הררית שליט-נאצי-אכזר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
