Die and let Live
We're All Stars Now, In The DoPe ShOw |
 כינוי:
בת: 33 MSN:
תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 8/2009
וואי..שכחת מזה
כמה זמן לא כתבתי...
מזל שלא סגרתי תבלוג המחורבן הזה יש לי חשק לכתוב.
אבל אין לי על מה
אני יכולה לכתוב על העובדה שהיום חברה שלו עוזבת...
אני יכולה לכתוב על הלחץ שיש מהצבא הזה...
אני יכולה לכתוב על הריב עם אימא שלי בגלל שהיא לא רוצה שאסע למנצ'סטר...
אני יכולה לכתוב על אלף ואחד דברים.
על כל אחד יש לי עמדה, טענה, כמה שזה לא הוגן.
כמה שמגיע לי יותר.
אבל זה לא נכון..
אני אמשיך לעבוד באותה עבודה, ברחובות המסריחה,
אתגייס לצבא מחורבן שלא מתחשב בי,
אחיה עם אימא שמתכננת לי את החיים,
ונראה לאן אני אגיע...
אולי אם הדברים היו בשליטתי הכל היה שונה.
לא הייתי מבינה כ"כ, מתבגרת בכ"כ הרבה מאמץ..
הבלוג הזה אשכרה מראה לי איך סדר העדפויות שלי השתנה...
איך אנשים שאהבתי כ"כ השתנו למין משהו שאנלא רוצה שומקשר אליו.
איך מילים שהכאיבו לי פעם, לא מעניינות אותי עכשיו.
זה מגניב..
מין מסע כזה שעברתי פה...
חלק מהפוסטים מראים איזה ילדה קטנה הייתי..
מבחוץ זה מרגיש כיאלו אני עדיין הילדה הקטנה הזאת,
כלומר, זה עדיין מעציב אותי שבחור עוזב, ועדיין אני רבה עם אימא, המערכת עדיין עולה לי העצבים,
אבל מבפנים זה שונה, אני מתמודדת עם זה אחרת, ומקווה לטוב.
אני לא בטוחה שבכלל יש פואנטה למה שכתוב פה
כלומר כל הבלוג הזה נראלי חסר פואנטה
אבל זה כיף לראות כמה מילים יוצאות מתוכי,
זה משחרר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
