בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

למוזיקה וריצה יש יחסים מורכבים שכמו בכל דבר תלוי את מי שואלים.

יש את ה"טהרנים" אותם אפשר למצוא בעיקר בין רצי השטח אבל לא רק, שמבחינתם שני הדברים לא מתערבבים. הריצה היא שקט ומדיטציה  וחיבור לטבע ולסביבה ולמוזיקה אין שם מקום. ביניהם אפשר גם למצוא את ה"רציניים" שלדעתם אימון הוא אימון ולא באנו לכאן לרקוד. לעומתם יש את אלו שאני מכנה "המושתלים" כי נראה שהאוזניות הושתלו באופן בלתי הפיך בתוך ראשם ולעולם ישתלשלו חוטים לבנים מתוכם. תכבו להם את המוזיקה כיביתם להם את הרגליים. יש חיווט ישיר. בלי מוזיקה הם לא רצים ולא חשוב אם הם לבד או בקבוצה ריצה קצרה או ארוכה.

אני בהיותי חסרת עמוד שדרה לא נוקטת בשום עמדה. אני נהנית להתמתח כמו חתול בשמש על פני כל הסקאלה כולה. אין לי שום בעיה ואני אפילו אוהבת לרוץ ריצות ארוכות בלי שום מוזיקה ובלי אזניות, לבד עם עצמי ועם קצב הנשימות. לעומת זאת יש ימים שפשוט בא לי מוזיקה. זה ממריץ אותי ומעיף אותי וגורם לי להרגיש שהרגליים שלי קלות. יש ריצות שהמוזיקה מעצבנת אותי. הכל חשוף מדי הגוף והנשמה והצלילים שורטים אותי והאוזניות מעצבנות אותי ואז אני מכבה.

ויש סוג רביעי של ריצות. ריצות שבהם אני needy. משמע זה לא ש"בא" לי מוזיקה זה שאני חייבת מוזיקה או משהו באזניים כדי לשרוד את הריצה. למזלי אחרי שנים של ניסיון אני כבר מכירה מראש את קומבנצית המספרים שגורמת לי להיות במצב הזה ומוכנה לה מראש. הקומבינציה היא: ריצה ארוכה-לבד-אמצע השבוע-עייפה-חורף.

בדרך כלל ריצות ארוכות הן בסופשבוע ואז כמעט תמיד אפשר לרוץ בקבוצה ואפילו אם לא יש כל כך הרבה אנשים בחוץ שעושים את מה שאני עושה וחולפים זה על פני זו ומברכים לשלום ופוגשים ורואים ולא מרגישים לבד. לא כך הוא באמצע השבוע. בטח לא בחורף. אז יש פעמים שהבדידות הצפויה מאיימת לנשוך.  ואז האיי פוד הוא מה שעוזר לי לצלוח את הריצה. אני משפצרת את הפליי ליסט שלי אבל לא מסתפקת רק במוזיקה. אני מורידה פוד-קאסט חדש מהתחנה הכי אהובה עלי וככה אני יודעת שלפחות יש לי את Ira Glass  והקול הנהדר שלו יחד איתי לשעה. אני חושבת שלו הוא היה יודע כמה מאות קילומטרים הוא רץ איתי במשך השנים וכמה פעמים הוא גרם לי לצחוק או לבכות עד כדי כך שהסתכלו עלי אנשים הוא היה מתעייף נורא. 

את כל זה אני מספרת כדי להגיד בעצם דבר אחר והוא שאין ריצות ארוכות שחישלו אותי, שהפכו אותי קשוחה , שהפכו אותי לברזל יצוק יותר מהריצות הארוכות שבהן ידעתי מראש שאני אהיה Needy, הורדתי את הפוד-קאסט,  שיפצרתי את הפליי ליסט, תכננתי בדיוק באיזה קילומטר אני הולכת לשמוע מה, רק כדי לגלות עשר דקות לתוך הריצה שהסוללה של האייפוד נגמרה.

אני יודעת, זה נשמע דבר של מה בכך. אבל זה לא! זו נפילה איומה. באותו רגע מתחשק לי לבכות לזרוק את האיי פוד על האדמה לדרוך עליו וללכת הביתה. שום דבר לא נראה אפשרי.  "מה, עכשיו שעות של כלום ועוד לסחוב את הדבר הזה כמו קופסא ריקה? הו האימה" ואני יודעת. לבן אדם נומאלי דבר כזה היה קורה פעם אחת, הוא היה לומד לקח והיה דואג להטעין את המכשיר לפני הריצה הבאה. אבל אף פעם לא טענתי שאני בן אדם נורמאלי. אני בן אדם מפוזר ולא אחראי. צריך להטעין אותי.

אבל כמובן שאני לא חוזרת הביתה. אני ממשיכה בדיכאון עמוק עם הריצה עד שהוא מתפוגג איפושהו בדרך -או לא, עד שאני מגלה שלהיות תקועה רק עם עצמי זה לא כזה נורא- או שכן. תלוי ביום. אבל איך שלא יהיה זה מחשל.

ולא, הפוסט הזה לא נכתב מתוך פרץ של נוסטלגיה מתוקה.

הפוסט הזה  נכתב אחרי בוקר של 30 ק"מ-חורף-אמצע השבוע- וסוללה אחת ריקה.

היום נהייתי עוד קצת קשוחה. 

IRA GLASS שותף אימונים ותיק בעל כורחו