בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

העלילה מסתבכת 1#

אחרי חודשים של דו קיום ואדישות הדדית הוכרזה מלחמה. אחד חתול נגד צפרדע גמדית ירוקה. אני עושה כל שביכולתי בכדי להפריד את הניצים. חדר הצפרדע הוכרז כמחוץ לתחום לחתול. כל הבית מלא בפתקים שתליתי בסגנון צבאי "חייל שפר הופעתך האם הצפרדע בטוחה?" כדי שלא נשכח לסגור את הדלת.

אבל אחד הצדדים הוא סבלני וחכם ושקט וחמחקמק. מישהו מאיתנו יעשה טעות בסוף וישכח את הדלת פתוחה. מישהו בסוף יפסיד במלחמה ויש לי תחושה שאני יודעת מי.

העלילה מסתבכת # 2

לפני מספר שבועות ביקשתי מהאיש שלי  שיצפה איתי בסרט forks over knives   סרט מעולה.  האיש שלי הוא לא איש של הכרזות דרמתיות. אבל בשביל מה אני איתו כבר שנים אם לא כדי להבחין בניואנסים דקים או אפילו עבים. משהו שם זז. פתאום האומניבור שבו החל להכנע. יש נסיגה איטית אך חד משמעית מגיזרת הבשר. יש פזילה הרבה יותר משמעותית לאוכל שלי.  ואני? אני אמורה להיות שמחה. אבל פתאום  אחרי שסיימתי לעלוז בסתר מזה שאני לא צריכה יותר לקנות סטיקים מדממים ומזה שגם הוא יהיה בריא יותר ואחרי שחלפו כמה ימים נחתה עלי פתאום גודל האחריות שבאה עם הניצחון. איך אני מאכילה אות מפלצת הרעב הזו עכשיו? הוא זה לא אני. איך אני משקיטה את האיש הרעב הזה שכל יום חוזר הביתה אחרי שלושים קילומטר רכיבה לפני שבכלל מדברים על ריצה שבקושי מצליח להשיג את המשקל של עצמו  ומתדלקת אותו על צמחים? מה עשיתי לעצמי? ועל זה נאמר

carefull what you wish for

העלילה  סתם לא משתנה # 165439.

יום שבת היום. לא יצאתי לרכיבה. לא יצאתי לריצה. לא יצאתי לשחייה. בקושי יצאתי לחצי שעה קפה וכל השאר עבודה. וזה רע רע רע. זו שבת גרועה. ואני יודעת זה נשמע כמו "אוי אוי אוי כל היום עבודה" אבל בשבילי זה רע. אני כבר שנים מנסה לפענח לעצמי את היחסים שלי עם העבודה. אני לא שונאת אותה. אני אפילו אוהבת אותה. כשאני כבר מתיישבת לעשות אותה אני שוקעת בה ונתחים עצומים של זמן חולפים במהירות עצומה. המח שלי מתעורר ומתחדד וסביבי מתפתלים נחשי מחשבה. יחד עם זאת אני ערה לחלוטין לעובדה שזה שואב ממני את כל שלוות הנפש שלי. מאחר ואני לא עובדת ברציפות אלא לפי פרוייקטים ותיקים יש לי מדד  טוב להשוואה. כשאין לי עבודה אני נהנית מהאימונים נהנית מהבישולים נהנית ממרחבים של אפשרויות מהתחלות של יום שמתפרשות בפני כמו כרי דשא עצומים שנועדו למשחקים. כשאני עובדת זה הופך להיות מרכז הזמן, מרכז המועקה, מרכז היקום. פתאום אני אני של פעם. שאר הדברים מתלווינים מסביב. אני  עדיין מתאמנת עדיין מבשלת עדיין עושה דברים אחרים אבל אני עושה אותם במן בהילות שכזו. לעשות בשביל לסמן וי. לסיים ולהספיק לעבוד  אני לא אוהבת את זה. זה מוחק ממני חיוכים. נהייתי מפונקת. 

אולי עכשיו כשעוד מעט כבר לא  נצטרך לממן את התולעים של הצפרדע ולא נצטרך לממן סטייקים מדממים של האיש אוכל להפסיק לעבוד לצמיתות?