בשישי בבוקר הסתכלתי על הודעת הטקס ונאנחתי בעצב. האמת היא אבל שראיתי את זה בא. מי שהיה אמור להיות שותף לפחות לחלק מהריצה הארוכה שלי הודיע שהוא מבריז. ובצדק. מזג האוויר היה מוטרף. אלו לא היו טיפות רגילות של גשם שירדו אלא בועות של גשם בגודל של גלובוסים קטנים שנורו מהשמיים לאדמה. והיה קר.
"בואי נחכה ונצא יותר מאוחר" אמר הטקסט הבא.
קטעים איתו.
כמובן שיצאתי לדרך לבדי. החלק הראשון של הריצה כולו עליות וירידות ביער. כמויות הבוץ והמים היו כאלו שלא הותירו שום ברירה. אין לעקוף, אין לדלג, אין לקפוץ מעל, אין להתחמק. יש להתבוסס ולהתמלא בוץ עד גובה הברכיים ושפריצים עד הכתפיים. אחרי השעה וחצי הראשונה כבר הייתי לגמרי חומה. חייכתי, בטח שחייכתי היתה לי ברירה? נזכרתי איך רק שישה ימים קודם לכן אחרי מירוץ בקליפורניה נשכבתי על הדשא להתחמם בשמש מדהימה. זה נראה פרה- הסטורי באותו רגע. אחר כך המשכתי למעבה היער לשביל יותר כבוש עם הרבה פחות בוץ בחלק שהוא גבוה יותר מפני הים. ברגע אחד מבלי שהייתי בכלל מוכנה כל התפאורה השתנתה. הטיפות הענקיות הפכו לפתיתי שלג ענקיים ורכים. אף פעם לא ראיתי פתיתים כאלו עצומים. פתאום הייתי כמוו עליסה בארץ הפלאות. כל היער הפך להיות מהאגדות. הכי מדהים היה המהירות שבה זה נערם על האדמה סביבי. כאילו שאני רצה ומישהו לפני כמו במסדר הרס"ר ממהר וצובע הכל בלבן. כשהגעתי לאחד הכבישים שחוצה את היער זו כבר היתה סופת שלגים בעיצומה. חייכתי, בטח שחייכתי. לא באמת נו, היתה לי ברירה?
עכשיו זה לא שלא היה לי קשה. או קפוא או לבד או ארוך. היה. זה לא שלא היו דקות שבהן הטלתי ספק בשפיותי או הפכתי בשאלה אם אזכה לשמור את כל עשר האצבעות שבכפות רגלי בסוף הריצה או שאלתי את עצמי אם זה הכרחי. שאלתי.
אבל לקראת סוף הריצה כשמאחורי כבר בערך 4 שעות הגעתי לירידה הגדולה. זו ששופכת אותי מהיער אל הים חזרה. הרגליים כבר היו גמורות מדי בשביל לתת לירידה בראש ולרוץ אותה מהר וישר. רצתי אותה בזיגזגים. ואז ברגע מסוים, בלי הרבה מחשבה באיזה שהוא פרץ ספונטאני של תנועה פרשתי את הידיים לצדדים והייתי אווירון במשך כל הירידה. אישה, אמא, כבר לא צעירה, מטונפת מבוץ, בלי נעלי ריצה, מגיחה מהיער עם ידיים פרושות לצדדים ועושה קולות של אווירון כמו ילדה קטנה שעוד לא למדה מהי דאגה. באותם רגעים אין אף אחד בעולם. אף אחד. באותם רגעים יש רק את כל הסיבות שבעולם שאני אף פעם לא יודעת לתמלל ולענות תמיד כששאולים אותי "אבל למה את רצה כל כך הרבה?"
הריצה שלמחרת
לא גשם ולא שלג. רק רוחות עצומות. השותף לא הבריז. במשך כל הריצה גירד לי בצורה איומה בתוך חזיית הריצה. בגלל שלא הייתי לבדי לא היה לי נעים להתגרד כמו משוגעת. הרגשתי כמו כלב מוכה צרעת וחשבתי שבטח פיתחתי סרפדת או גרדינומה מצויה. באתי הביתה הלכתי להתקלח וכשהורדתי את החזיה נפלה על הריצפה כפפת צמר שחורה ודוקרנית שהיתה צמודה לחזיה מבפנים וכנראה נדבקה אליה במהלך הכביסה.
. רק אצלי קורים כאלו דברים. טוב שלא רצתי עם החתול בתוך החזיה באמת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
