בנסיעה האחרונה שלי לארצות הברית קניתי פאזל חדש של 1,000 חלקים. רציתי 1,500 אבל לא היה בחנות שהייתי בה. מאז הלילות הקשים שהיו לפני כמה חודשים, כשגיליתי כמה פאזלים מרגיעים אותי ומהווים לי ריפוי בעיסוק אני דואגת שתמיד יהיה לי אחד חדש שאני אוהבת.
מאז שחזרתי הוא שוכב בסלון בתוך הקופסא כאבן שאין לה הופכין. כל יום הבנות שואלות אותי "נו, מתי את מתחילה? למה את לא עושה?" ואני מושכת בכתפיים ועונה שפשוט לא בא לי.
פאזל הוא עניין של תחושה.
********
בערבים, תמיד בשעות החשכה, אני והבת הגדולה צועדות. יש לה את המהירות הטבעית של אבא שלה ורגליים ארוכות. אני בקושי מצליחה להדביק את הקצב שלה. ארבעים וחמש דקות עד שעה של הליכה מהירה. אנחנו יורדות לכיוון הים אומרות שלום ל"אלפי" פסל של פיל בגודל טבעי בחצר אחד הבתים, מציצות לתוך חלונות מוארים, עוברות ליד הים החשוך שנוצץ באורות רחוקים ואחר כך מטפסות בכביש בעליה גבוה גבוה. בחלק האחרון של ההליכה אנחנו מגיעות לירידה הגדולה שממנה נשקפים העיר הים וההרים. כל האורות נוצצים, רואים את אתרי הסקי המוארים על ההרים והנוף מקסים בימים שהראות בהירה. בשלב הזה אני מרגישה בגופי שלי איך הגוף שלה נדרך כמו קפיץ. היא עושה כמה צעדי ריצה. אני כל כך מכירה את התחושה. לרוץ כי אפשר, לרוץ כי כיף, לרוץ כי רוח, לרוץ כי ירידה, לרוץ כי להרגיש, לרוץ כי לחיות. ואני מרסנת אותה כמו שמרסנים סייחה. "סבלנות" אני אומרת לה. "רק עוד קצת אני יודעת שאת רוצה אבל עוד לא" והיא חוזרת להליכה מהירה.
אתמול זה היה אמור לקרות. הביקורת בבית החולים שבה הפה שאסר עליה הוא הפה שיתיר. חמישה חודשים חלפו מאז הניתוח. הכל התקדם בסדר. הייתי בטוחה שאתמול הוא היום. שמאתמול הכל יהיה עבר. הייתי בטוחה.
במקום זה המילים שלו היו כמו חריקת בלמים פתאומית שהכאיבה לי באזניים בראש ובבטן. רציתי לכסות את האזניים עם כפות הידיים ולצעוק "להלהלהלהלהלהל". הצילום הראה שזה לא נראה כמו שזה צריך להראות. או שהעצם לא התמלאה או שהגידול חוזר. צריך עוד בדיקות ואז להחליט מה ואם לעשות.
*********
אני חושבת שהיום אתחיל את הפאזל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
