אני יודעת שהטבע הוא טבע וחיה היא חיה. אבל יש מצבים בהם הטבעי מקבל צורה של עיוות מיותר לאור הזמן שחלף ולאור הזמנים והתנאים שהשתנו לעומת האינסטינקטים החייתיים שנשארו. הפער הזה עושה לי רע.
החתול צד ואוכל ציפורים. האביב מעבר לפינה וכנראה יש הרבה מהם. אחד הדברים שאני הכי אוהבת בבית הזה זה את הציוצים שלהם בבקרים.
כנראה שהוא לא. הוא מגיע לפתח הדלת כשהעיניים שלו נוצצות בגאווה כמו ילד שמביא ציון טוב לאמא. הוא לא מבין למה אני משאירה אותו בחוץ בגועל וזוועה והולכת משם. הוא אוכל הכל. בסוף נשארות כמה נוצות בודדות שעפות ברוח.
אבל אתמול? אתמול היה השיא. אתמול זה כבר היה סרט טורקי.
בבית התארחה מטילדה. מטילדה היא חתולה נקבה כנראה של אחד השכנים. לא העיפרון הכי מחודד בקלמר אבל כובשת לבבות. היא קטנה יותר ממנו, סקרנית ואמיצה. מטילדה היא כמו הילד של השכנים שבא לשחק עם הילד שלכם ושוכח ללכת הביתה. לא חשוב כמה רומזים לה שיאללה מספיק, היא נשארת. החתול סובל את נוכחותה במורת רוח קלה כל עוד היא לא מתקרבת לאוכל שלו. מדי פעם הוא מוריד לה כפה קטנה אבל באופן כללי מתנהג בג'נטלמניות ולא מתקיף אותה.
החתול היה בחוץ הלך לעיסוקיו. אני ומטילדה היינו במטבח בעיצומם של בישולים. השיש מלא אוכל וירקות ומיני דברים. לפתע אני שומעת את הפלסטיק בחלון המטבח שממנו החתול נכנס עצמאית מרשרש. לפני שאני מספיקה להבין מה קורה הוא נכנס פנימה בסערה, בפה שלו ציפור חיה וצורחת, מטילדה קופצת להצטרף לחגיגה ותוך שניה המטבח הופך למהומת אלוהים של קפיצות יללות ציוצים ונוצות ואני עומדת אחוזת אימה עם כף עץ ביד וכל מה שיוצא ממני זה "פאק פאק פאק פאק". ואני לא כותבת "אחוזת אימה" כמטאפורה אלא כמצב נפשי נתון. זה לא בשבילי הקטעים האלו. משום בחינה. אני פוחדת מהחיות שנמצאות בלהט המהומה, אני נגעלת ממה שאני הולכת לראות, אני מרחמת על הציפור והכל ביחד מתחבר לסוג שלא אימה משתקת. אני לא פועלת נכון.
הציפור המשיכה להלחם באומץ כשמדי פעם היא חומקת מהחתול שמצידו חצי נלחם בה חצי מנסה להעיף את מטילדה מהטרף שלו ובשאר הזמן מעיף בי מבטים מבובלבלים כשאני כבר עומדת ליד הדלת שפתחתי לרווחה וצורחת על כולם לצאת החוצה החוצה החוצה מכאן. כשראיתי שאף אחד לא מתייחס אלי והגרוע עומד להתממש מול עיני סובבתי את הגב חשבתי פשוט לברוח משם ואז התעשתתי הסתובבתי חזרה ופתאום אני רואה שני חתולים המומים והציפור נעלמה. היה ברור שהיא לא עפה לשום מקום היא כבר לא היתה במצב תעופה, היה ברור שהוא לא הספיק לאכול אותה אבל אין ציפור. העפתי את שניהם החוצה והתחלתי לחפש אותה. הוצאתי את כל הדברים מהארון של הסירים כי שם הם עמדו לאחרונה אבל אין ציפור שקט ודממה. ארונות המטבח מגיעים עד הריצפה ואין מתחת להם. אז מה קורה פה?
בינתיים החתולים בחוץ מדביקים את האפים שלהם לדלת הזכוכית (את החלון סגרתי) לא מבינים למה אין להם כניסה.
אחרי דקות ארוכות של חיפוש ללא תועלת השארתי את מטילדה בחוץ והכנסתי את החתול שיגלה לי איפה היא. הוא הלך ישר לתנור האפיה ולא זז משם. שוב, אין שום אפשרות להגיע סתם כך מתחת לתנור שכן המגירה עם כל התבניות מכסה עד הריצפה. אבל יש רווח צר בין הארון לבין התנור והנחתי שהציפור נכנסה משם אל מתחת לתנור. פתחתי לאט ובחשש את המגירה מוציאה ממנה את כל התבניות ולפני שהבנתי מה קורה החתול הזה, שהוא גדול ולא קטן בכלל הפך את עצמו ליצור בעובי של נייר נכנס למגירה ויצא מצידה השני אל בין התנור לקיר. מייד נשמעו ציוצים וזעקה. הזעקה היתה שלי.
זה כבר היה יותר מדי. ברחתי למעלה. לקחתי כמה נשימות עמוקות התעשתתי וירדתי חזרה. החתול- תקוע או לא תקוע מילל מאחורי התנור, הציפור חיה או מתה אבל שקטה. חיפשתי איך לפרק את המגירה. לא ממש הצלחתי. בסוף מצאתי את הברגים הבאתי מברג ופירקתי מחכה לראות זוועות. החתול חולץ ויצא. אין ציפור. לקחתי פנס חיפשתי מתחת ואז ראיתי בקצה הרחוק הימני קצה של נוצות. הבנתי שהיא הצליחה לדחוק את עצמה לפינה בלתי אפשרית. החתול לא יכול היה להגיע לשם. החלטתי להיות אמיצה ולהוציא את הגופה שלה. סגרתי את החתול בחדר. הלכתי להביא מקל ארוך הכנסתי אותו בעדינות כדי להוציא אותה החוצה- פתאום ציוצים. אלוהים, היא עדיין חיה. קפצתי לתקרה מרוב בהלה.
בשלב הזה נשברתי. אני מודה. לא הייתי מסוגלת לטפל בזה יותר. זה היה מעבר ליכולתי. חיכיתי לו שיבוא מהעבודה. עד אז השארתי את כל המטבח עם כל הכאוס, הרחקתי את החתול ופשוט ישבתי בסלון קפואה. כשהאיש שלי הגיע הסברתי לו מה קורה, עליתי למעלה, הדלקתי מוזיקה חזקה שלא אשמע וחיכיתי.
הוא הוציא אותה בעדינות. היא היתה שלמה וחיה אך לא ניסתה לעוף. הוא הלך לחפש מקום מסתור בטוח מחתולים לשים אותה בחוץ. לא שאלתי היכן ולמה. אני יודעת שהסיכויים שלה לשרוד לא גדולים.
כן. יש לי נקיפות מצפון ואשמה. אני לא יודעת מה עלה בגורלה. הלוואי שהייתי יכולה לומר שהייתי גיבורה והצלתי אותה וטיפלתי בה. אבל אני לא.
אני חייבת לומר שהיא היתה (או אם קרה נס עודנה) אחד היצורים הכי אמיצים, הכי לא מוותרים והכי נלחמים כנגד כל הסיכויים שנתקלתי בהם.
סליחה ציפור קטנה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
