בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

אז כן עבר שבוע (הפוסט הקודם היה בדיליי) ושוב אנו בפינתנו "הריצה השבועית". ממילא אין לי כח להתעסק בעניינים אחרים ובטח שלא ציפיתם ממני לפוסט בענייני פסח. 

אז מה אני רוצה לקחת מהריצה הארוכה של השבוע? את המחזוריות והמעגליות של החיים. אני אסביר.

השבוע רצתי רחוק רחוק מהבית ומהיער המקומי אל ההרים והיערות שהם מגרש המשחקים של הילדים הגדולים. בניסיון קודם שעשיתי שם לפני שבועיים השביל היה מכוסה בשלג, איבדתי את דרכי, נכנסתי ללחץ, ראיתי רק ים של עצים סביבי והתקשרתי בהיסטריה לאיש שלי שידריך אותי לצאת משם. והוא הוציא. רשמתי לעצמי- "נכשל"  והמשכתי בחיי. 

כמובן שהייתי צריכה להגיע לשם לניסיון שני.  האיש שלי הזהיר אותי שזה שביל קשה וטכני, שאין אפשרות לרוץ את חלקו הראשון בגלל העליה ותוואי השטח הקשה ושאשים לב לאן אני הולכת. מצאתי את הפירצה בגדר והתחלתי לטפס.  ראיתי הרחק לפני  בעליה- אישה. כבר מרחוק אפשר היה לראות שהיא לא צעירה מה שגרם לי בלב לשרוק שריקת התפעלות. בשלב מסוים עקפתי אותה, ברכנו זו את זו לשלום ואני המשכתי למעלה. 

כצפוי לא הרבה זמן אחר כך איבדתי את השביל שוב. טיפסתי יותר מדי. החלטתי לעמוד בעמדת תצפית ולחכות לאישה. ואכן אחרי זמן לא רב היא הופיעה מעבר לפינה. שאלתי אותה אם היא מכירה את הדרך כי איבדתי את הסימונים. היא אמרה לי שזו פעם ראשונה שהיא עושה את הקטע הזה בכיוון הזה ושנחפש ביחד. כך עשינו. בסוף מצאנו והמשכנו. בשלב הזה היא כבר החלה לשוחח איתי ולא היה נעים לי לפתוח שוב פער וללכת לפניה. היא היתה כל כך נעימה לשיחה והלכה בצורה מעוררת התפעלות. מדובר באישה בשנות השבעים לחייה. הסתבר שהיא מתגוררת באחת השכונות למרגלות ההר הזה ולכן היא מטיילת שם הרבה  שנים בכל מיני חלקים של השביל. שאלתי אותה אם היא לא פוחדת מהדובים. היא אמרה שאחרי 40 שנה שהיא גרה בסביבה היא כבר רגילה שהם מגיעים אפילו לחצר האחורית שלהם. הקוגרים היא אמרה קצת יותר מטרידים אותה. שמטתי בשקט את האבנים שהיו לי בידים כי התביישתי שאני פוחדת.

המסלול היה הרבה יותר קשה ממה ששתינו חשבנו. ערוצי נחל שצריך לעבור על בול עץ צר, שבילים צרים שלצידם תהום פעורה והמון שורשים בולטים. היא היתה פשוט מדהימה. הלכה בשלווה, לא התנשפה בכלל, וכל הזמן שוחחנו  כאילו שאנחנו בכלל יושבות בבית קפה. זה היה קצת מצחיק כי אין מקום לצעוד אחת ליד השניה אלא רק אחת אחרי השניה אז בעצם שוחחנו בלי להסתכל זו על זו.

סתם כדי לסבר את האוזן, אחרי שחזרתי הביתה  נודע לי שקצת אחר כך כוחות חילוץ חילצו משביל סמוך לזה שבו הלכנו שלושה מטיילים שהסתבכו.

לקח לנו שעה לסיים את הקטע הזה. כל כך שמחתי שנשארתי איתה. בכלל לא היה חשוב לי הקצב או המהירות כל כך נהניתי מחברתה, מהידע שלה ומהשיחה איתה. היא היתה  הוכחה לאמירה  שגיל הוא רק מספר. שהחיים הם מה שאתה עושה מהם ורוצה מהם. כשנפרדנו, לשם שינוי,  לא שמרתי לעצמי את מחשבותי. זה משהו שאני עובדת עליו. בדרך כלל אני מתביישת. אמרתי לה שהיא מדהימה בעיני שאני מקווה להיות כמוה בגילה ושאנשים כמוה מהווים בשבילי השראה. היא חייכה והודתה לי. נפרדנו לשלום. 

המשכתי במסע. היו לפני עוד בערך שעתיים וחצי של ריצה. שעה וחצי אחר כך עצרתי ליד ברז מים באחד הפארקים למלא את מנשא המים שלי. בדיוק הגיעו שני רוכבי אופניים. שני בחורים צעירים עם אופניים מדוגמים ובגדי רכיבה מקצועיים. הם עמדו לידי ואחד מהם עזר לי למלא את המים כשראה שאני קצת מתקשה. הם שמו לב ל"אין נעלים" שלי והתחילו לשאול אותי על זה שאלות. כמה אני רצה ככה, איך זה לרוץ ככה, בת כמה אני  ואיזה מרוצים אני עושה. אז סיפרתי להם. סיימתי למלא את המים וכשנפרדתי מהם  אחד הבחורים הצעיר שבניהם אמר לי "תדעי לך שאת אישיות מרשימה. זה מדהים מה שאת עושה, זה מעורר השראה".

כמובן שהסמקתי וחייכתי ואמרתי תודה. אבל בחיוך שלי חוץ מהמבוכה והכרת התודה על המילים הטובות האלו שהוא נתן לי היה גם חיוך על המעגליות הזו של החיים. איך מילים שנתתי רק שעה קודם לכן בכוונה מלאה לאישה שבדור מעלי ניתנות לי חזרה בכזו נחמדות מבחור שהוא דור מתחתי. 

לפעמים ריצה אחת בודדה יכולה לעבור בכל נקודות החיים. עבר הווה ועתיד שפתאום מתחברים.