בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

                     She: "Ima, you think you will be able to sprint to the finish line?"

Me: "go for it baby I am staying right with you"

הדיאלוג ביני לבין הבת הצעירה שלי קצת פחות מחצי קילומטר לפני קו הסיום.

וכך הגברנו את הקצב זו לצד זו. היא בספרינט ששמור לילדים ואני בספרינט מטושטש ששמור לנמושות שכמותי שלא יודעות לעצור את הדמעות מרוב התרגשות.

המירוץ הראשון שלה בחיים. מירוץ למרחק של 10 ק"מ והיא עשתה אותו כמו גדולה. ואני כל כך התרגשתי וכל כך הייתי שמחה בשבילה. להחליט ולבצע לעשות כזה מירוץ בגיל 11 זה בכלל לא מובן מאליו בעיני. אבל היא היתה נחושה כבר מספר חודשים. יותר נחושה בהחלטה עצמה מאשר בתכנית האימונים, לפחות בהתחלה, אבל כשכל כך צעירים יש מרווח יותר גדול לוויתורים במשמעת אימונים. 

המירוץ היה בלי ספק מרגש בשבילי. הדובדבן שבקצפת. נהניתי מכל רגע איתה. אבל כמו תמיד, כמו גם במירוצים שלי, הרבה מהאוצרות טמונים דווקא בדרך לשם. בחודשים האלו של האימונים שעברו עלינו יחדיו. זה לא תמיד היה קל. לא תמיד היה לה חשק. לפעמים אני הייתי שק החבטות לאורך הריצה. זו שמתעצבנים עליה, זו שמאשימים אותה בזיוף מרחק וזמנים, זו שלא מדברים איתה ובקיצור כל מה שאמא צריכה להיות:). אבל לא רק. היתה פריצת הדרך הזו כשפתאום היא זו שנטלה את השליטה ואת ההובלה. זו שסחבה אותי לעשות עליות, זו שדחפה אותי לצאת לאימונים איתה בימים גשומים או בערבים חשוכים וקרים כשאני הייתי מוכנה להיות "אם מלאת רחמים." ופתאום כבר עשינו ריצות של ארבעה ק"מ וחמישה ושישה ושבעה ק"מ. באותן ריצות ארוכות איתה התרגשתי לא פחות. וכשהיא רצה ושרה או רצה ומספרת לי בדיחות השמש זורחת גם אם באותו רגע יש גשם זלעפות. 

השעות המצטברות האלו שבילינו יחד באימונים אין להם תחליף. להיות לידה בזמן אמיתי בתהליך הזה שבו המלט הרך שהיא מתעצב לאישיות שלה, להיות חלק מהתהליך הזה שבו היא לומדת לקבל החלטה- לעבוד בשבילה ולהגשים אותה- זו תחושה מופלאה.

במשך שנים ארוכות היו לי קצת נקיפות מצפון על כמות האימונים שלי. כשהיא היתה קטנה מדי כדי להשאר לבד בבית בחודשי הקיץ היא היתה רוכבת אחרי באופניים כשהייתי רצה. היא היתה יושבת על רחבת הדשא עם ספר במסלול הריצה הנטוש באימוני המהירות שלי ולפעמים כששעמם לה היתה מצטרפת לכמה הקפות. היא, כמו כל המשפחה בילתה ימים מאוד ארוכים במסלולי המירוצים השונים לחכות לאמא הזאת שתסיים כבר את השגעונות שלה. אבל פתאום אתמול, כשהיא רצה ככה לעבר קו הסיום, פתאום באותו רגע הכל התגמד והנקיפות התבהרו, כי אולי, אולי, בכל זאת עשינו כאן משהו טוב. 

"Ima, you think next time we can do it under an hour?"

השאלה הראשונה שלה אחרי שסיימנו. :)