בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

מתי שהוא אני בטוח אבכה.

יש לי דמעות עם מנגנון השהיה אז  לא תמיד אני יודעת בדיוק מתי זה יקרה.

זה לא באמת משנה.

אמרתי לו אתמול, שבתקופות האלו, הזמן הכי קשה לי הוא בלילות. כשהכל נהיה שקט מסביב ואז באות כל המחשבות הרעות.

אבל עד הלילות ועד הדמעות אני בסדר. מה שהכי מחזיק אותי בסדר זה שהיא, הבת שלי, במצב רוח בסדר. אם היא במצב רוח טוב וממשיכה בשגרה מי אני שאתבוסס בשלוליות רחמים עצמיים ואהיה עצובה.

אז הלכנו היום וקנינו לשתינו כובעי קש רחבי שוליים עם פסים שיהיה לנו למסיבות השמש שאנחנו עושות לאחרונה בכל פעם שהשמש יוצאת במרפסת הקדמית כי כאן כשהשמש יוצאת זו חגיגה. מרחנו לק על הציפורניים, שתינו מים עם קרח ותכף אלך לעזור לה לעשות שיעורים. רוטציה ודמיון משולשים.  יום אחרי יום. צעד אחר צעד. כי ככה זה הכי אפשרי.

גם עכשיו אחרי הבדיקה האחרונה הם לא יודעים לומר אם הבעיה היא במילוי של העצם או בחזרה של הגידול שפוגע שוב בעצם. התוצאה זהה. עוד ניתוח. עוד הרדמה. עוד צלקת. עוד ביופסיה. עוד מילוי של עצם, אולי הפעם עצם מעצמה מהירך. תקופת החלמה. קביים כל הג'ז הזה.

לעזאזל. לעזאזל. לעזאזל.  יש קטעים שאני כל כך כועסת ובא לי לצרוח בלי הפסקה. אבל אז אני שוב מתאפסת על עצמי. תרגעי מילולי. יש דברים גרועים יותר. יש אסונות גדולים יותר. יש מחלות נוראיות יותר. סבלנות. ס ב ל נ ו ת.  ס  ב  ל  נ  ו  ת.

אין עדיין תאריך לניתוח. זה יכול לקחת עוד קצת זמן. או לא. אנחנו עדיין לא יודעים. 

מתי שהוא אני בטוח אבכה. 

זה תמיד ככה. בסוף זה יוצא.