הימים הראשונים שאחרי הניתוח מזכירים לי כמו גם בפעם שעברה את הימים של אחרי הלידה. מן קרום כזה כמעט בלתי חדיר שעוטף אותי ואותה. אנחנו ערות ביחד בלילות וישנות יחד בבקרים ויש סימביוזה כזו שרק הימים שיעברו יחזירו אותה למרחקים הגיוניים.
הניתוח עבר בשלום. הממצאים היו תקינים והעצם שוב מולאה מבנק העצם בתקווה שהפעם זה יחלים. אני לא רוצה יותר לראות את הבת שלי מורדמת על שולחן הניתוחים. זה רגע שמטלטל אותי בצורה איומה. אני לא רוצה יותר ללכת לאורך שדרת הכוכבים זו שמובילה מחדר ההמתנה מורט העצבים לחדר ההתאוששות. אני לא רוצה להלעיט אותה במשככי כאבים, להיות חרדה לכל קימה ולכל תזוזה ולראות אותה כל כך חלשה.
אני מודה ללא בושה שאני כנראה אם חרדתית. אם חרדתית עם פיצול אישיות. את עצמי אני זורקת לסלעים לדובים לקור לשלג לריצות ארוכות ברגליים יחפות ולה אני פוחדת לתת ללכת לשירותים. אני חרדת התעלפויות. אני מצולקת התעלפויות אם יש כזה דבר. זו לא ההתעלפות עצמה שמפחידה אותי אלא הנפילה בדרך אליה. ניסיון יותר מדי מר צברתי כנראה.
כל יום שעובר זה משתפר. כל יום אני מזכירה לעצמי כמה אנחנו בני מזל. כל יום מקרב אותנו חזרה לשגרה. אבל אסור לי להתכחש לעובדה שאני נחלשת. אסור לי לעשות את הטעות הזו שאני תמיד עושה לנסות היות כל הזמן חזקה.
אז הנה אני אומרת, הכל בסדר. באמת שהכל בסדר. אבל מבפנים אני כמו פלסטלינה פתאום. קצת מתקפלת וקצת נוזלת ותכף אאסוף את עצמי חזרה.
ותודה מכל הלב ומכל הנשמה לכל אלו שדאגו ושאלו וחשבו עלינו. אתם חשובים לי כל כך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
