לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 

בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.


כינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2012    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2012

אומרים או לא אומרים


לא אומרים איחס על אוכל #1

 

שלשום בערב אני יושבת בבית סוף היום אני כבר עייפה. רצתי בשלג, עבדתי, שחיתי, הייתי אמא הייתי אישה. זמן מנוחה.

אבל בא לי שוקולד פתאום. זה נו, הצימוקים שמכוסים בשוקולד.

מתפתח דיאלוג פנימי.

"בא לי שוקולד."

"אז בא לך, אז מה. חושך, מינוס 6 מעלות בחוץ, שלג, את עייפה האחר בוערת בפנים רדי מזה."

"אבל בא לי שוקולד."

"תגידי לי את נורמאלית. מה שוקולד עכשיו. אין. תדחי סיפוקים."

"אבל בא לי שוקולד."

"אויש, אז לכי כבר קרצייה".

אז הלכתי. אבל לא כאן ל 7/11 שפתוח כל הלילה והוא שתי דקות הליכה. לא. רק מהסופר אני צריכה. אלו שעל משקל. 20 דקות צעידה נמרצת ואני בחזרה בבית עם השוקולד. ניצחון. 

כבר כשאכלתי לא היה לי טעים. אבל אכלתי. מה אני פראיירית. צעדתי בשלג ואני לא אוכל כי קצת לא טעים? מה אני מפונקת?

 

24 שעות!!!! 24 שעות של אומללות מהחיים זה עלה לי. קלקול קיבה ביג טיים. לילה ללא שינה, כמעט עילפון בבוקר, יום שלם שאני זרוקה במיטה עם צמרמורות בחילה כאבי ראש ובטן. ותאמינו לי אם אני לא הלכתי לקפה היומי שלי זה שקול לגסיסה. מי חשב שצימוקים עם שוקולד יכולים להיות מקולקלים? מה זה הדבר הזה אה?

NEVER AGAIN 

אני סיימתי אתם לעולמי עד. גם זו דרך לגמילה.

 

לא אומרים איחס על אוכל #2

 

יין, בירה, יוגורטים, גבינות צהובות, שוקלד מרס או טוויקס או סניקרס, סוכריות גומי, מרשמלו, צ'יפס של מקדונלדס למשל, טורטיה ושעועית במסעדות מקסיקניות, פשטידות פירות בקונדטוריות נחשבות, משקאות אנרגיה, רטבים לסלט.

 

מה משותף לכל המאכלים הנ"ל? שאין בהם בשר ולכן הם ידידותיים לצמחוניים.

אז זהו שלא. מי שבאמת צמחוני מתוך אידואולוגיה ומקפיד בקלה כחמורה ולא רוצה ששום משהו שהיו לו פעם הורים ימות בדרך לצלחת שלו בהחלט יכול להכשל במאכלים האלו.

אנזימים מדופן קיבה של חיות (משתמשים בגבינות להגבנה-rennet) ג'לטין מעצמות של חיות (מוס שוקולד, יוגורטים, מרשמלו וסוכריות גומי למשל), שומן מחיות (שוקולדים למיניהם, פשטידות וקינוחים נחשבים אוכל מקסיקני וכד' -lard) חומר משלפוחיות של דגים (הבהרת יינות ובירות-isinglass) כל אלו ועוד מיני הפתעות מסתתרות במאכלים צמחוניים לכאורה. 

העניין הוא שגם לאנשים כמוני שקריאת תוויות מאכלים היא בשבילם תחביב ולא מועקה עדיין קשה לדעת. יצרנים יכולים לכתוב על גבינות "אנזימים" מבלי לפרט אם אלו נלקחו מהחי מהצומח או מהדומם (יש אנזימים סינטטיים מיקרוביולוגים). בהרבה ממתקים תמצאו "חומרי טעם טבעיים" זה חוקי להכליל תחתם חומרי טעם שנלקחו מהחי חיה היא טבעית. במקדונלדס (ואולי לא רק) הטעם של הצ'יפס משתבח כי מוספים לו תערובת של מח עצם וותאמינו לי יש בטוח עוד כאלו שאני מפספסת.

 

חשבתי שלפחות בישראל קצת יותר קל מהבחינה הזו בזכות הדתיים והכשרות. כי אם גבינה היא כשרה חזקה עליה שלא תחיל חומרים מהחי. אבל מסתבר שגם זה לא מדויק. ישנם הלכות שקובעות שאם חומר מהחי עבר עיבודים מסויימים והוא כבר רחוק מצורת המקור הוא בטל בשישים ולכן ניתן להכשיר. כך שלצמחונים אדוקים גם זו לא ערובה. 

קשה קשה להיות צמחוני.

 

לא אומרים איחס על אוכל #3

 

החברה שבה האיש שלי עובד הכריזה היום רשמית על פשיטת רגל. לפי תגובות הסביבה אני אמורה להיות מודאגת ולחוצה.

אני לא. למה? לא יודעת כי אני טיפוס מופרע ששינויים דרמטיים נראים לו כמו הזדמנות חדשה. לא נעים להודות אבל זה אפילו סוג של משמח אותי. אני מקווה שהמציאות לא תוכיח לי אחרת.

אבל איך זה קשור לאיחס על אוכל?

לא יודעת. אבל אם נהייה עניים שחיים ברחוב לא נוכל להגיד איחס על שום אוכל.

נכתב על ידי , 20/1/2012 00:45  
33 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אאוץ'


 



 

 

ארררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררר

 

אני שונאת להפסיד.

יופי. אף אחד לא אוהב להפסיד.

אבל יחד עם זה שאני שונאת להפסיד אני יודעת להפסיד כשזה נכון. כשמישהו מכניס לי גול אני יודעת ומוכנה  להודות בזה ולחפש את החורים בהגנה שלי. אבל אני שונאת ולא מוכנה ולא מסוגלת להפסיד כשזה לא נכון. והפעם - זה לא נכון. זה פשוט מוציא אותי מדעתי. אני יושבת וקוראת את פסק הדין של השופטת והבטן שלי מתהפכת. באמת??? זהו???? זה מה שיש לך ????  לקח לי יממה שלמה כדי לאזור אומץ להיות מסוגלת לצלול לפסק הדין, כדי לראות מה פספסתי, איזו אבן לא הפכתי, איזו הלכה שכחתי איפה הכניסו לי. יש בזה מן פחד כזה של אשמה. ואז אני קוראת ותסלחו לי, התגובה שלי היא תדהמה של "בואנה, מה היא סתומה"?  אני מצטערת שדווקא היום מכל הימים החלטתי לעבוד בבית קפה שמלא באנשים ולא בבית לבד. זה בדיוק מסוג הרגעים שבהם הייתי קמה על הרגליים ומסתובבת ומקללת וצועקת בגסות נוראה עד שהייתי נרגעת. בא לי לתפוס את האיש שיושב כאן לידי ולהגיד לו "אדוני תסתכל, תקרא, אתה לא מאמין איזו רדידות" ולדחוף לו את המילים בעברית מתחת לאף שיקרא. אבל אני פוחדת שיגרשו אותי או יעצרו אותי אז במקום זה אני כותבת פוסט. וידאתי שלא פספסתי דפים בפסק הדין, שזה באמת זהו, שזה מה שהיה לה להגיד עד כדי כך הוא היה נורא. אין לוגיקה אין היגיון יש פסיחה על כל הסעיפים יש ניתוח לא הגיוני. יש חמלה. את זה אתן לה. אבל זה לא מספיק. או אלוהים התסכול הוא נורא.

 

אין מצב אין מצב שאני לא הופכת אותה בערעור. אין מצב. בשביל שזה יקרה צריך יהיה לכתוב הלכה חדשה. במצב הקיים - אין מצב.

 

סבלנות מילולי.

 

סבלנות ואמונה.

 

לנשום עמוק,

 

להסתכל על ההרים

 

להרגע

 

ואז לכתוב את כתב הערעור ולזיין לה את הצורה.

 

 

נכתב על ידי , 11/1/2012 20:52  
27 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



השאלון


 

 

 

 

 

 

אני יודעת שיש ביניכם כמה וכמה חתולאים בהווה, בעבר ובנשמה. עזרו לחתולאית מתחילה למצוא את התשובה הנכונה. זה באמת מעניין אותי.

 

 

1. חתול על משטחי המטבח (שיש, שולחן אוכל, כיור):

 

א. השתגעת? כולכם תושמדו מחיידק אלים בקרוב.

ב. בטח חופשי. למה לא.

ג. רק לפעמים אם אין ברירה וגם אז לנקות ולחטא אחריו.

 

2. האכלת חתול בוגר (אוכל יבש של חתולים):

 

א.שיטת הצלחת המלאה. כל הזמן יש אוכל וכשמתרוקן ממלאים.

ב. ממלאים את הצלחת פעם ביום בכמות היומית המומלצת לגודל החתול.

ג. הכמות המומלצת לחתול מחולקת לשלוש ארוחות מסודרות וקבועות.

 

3. לתת לחתול בוגר עצמות של עוף:

 

א. את לא נורמאלית, את תהרגי את החתול זה יתקע לו בגרון.

ב. בטח שכן. הוא טורף ציפורים חופשי. קטן עליו.

ג. אה... פעם ב... כצ'ופר לא יותר.

 

4. לשחק עם החתול באמצעות עט לייזר אדום כשהוא רודף כמו משוגע אחרי הנקודה האדומה:

 

א. תתביישי לך. זה מתסכל אותו. זה לא מוסרי ולא אנושי אותך לצער בעלי חיים.

ב. אם הוא משתף פעולה, למה לא. קטעים.

ג. יא עצלנית, קחי חוט צמר ותתחילי לרוץ בבית. 

 

5. כשאת מסרבת לבקשה כלשהי של הילדות והן אומרות "אם החתול היה מבקש כבר היית מסכימה"

 

א. קורה במשפחות הכי טובות.

ב. דן חסכן לטיפול עתידי לבנות.

ג. גברת, תתאשפזי בעצמך .

 

 

 

בתודה מראש.

נכתב על ידי , 9/1/2012 16:03  
44 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



2012


"שנה הלכה, שנה באה, אני כפי ארימה"... אה סליחה זה לא החג הזה.

 

אבל בכל זאת שנה חדשה. אני תמיד פוחדת שאם חיים בניכר ופוגשים את השנה החדשה בלי "New year resolution" מישהו עלול לשלול לי את הדרכון הקנדי. זה פשוט חובה. כדי שזה לא יקרה החלטתי שהמטרה שלי לשנה החדשה תהיה  להתחיל אותה חלקה. כן, כן, הבנתם נכון, לעשות שעווה. והצלחתי. עמדתי במטלה הנעלה ובטרם השמיע השעון חצות יכולתי להתחיל דף חלק.

 "בטרם השמיע השעון חצות" זה משפט יומרני שיכול להשמע ממנו שהיית ערה עד חצות. האמת היא שכמו החנונים שאנחנו הקדמנו את היין והחגיגות לשבע בערב ובעשר וחצי כבר היינו במיטה נוטשים את החתול והבנות למטה  לספור לאחור עד שתתחלף לה שנה.

 

את השנה עצמה התחלנו בבוקר כמו בשנה שעברה במירוץ של 50 ק"מ שבסופו מי שלא טובל במי האוקינוס הקפואים  זוכה רשמית לכינוי נמושה. (החיים מאוד מלחיצים בקנדה שלא יספרו לכם אחרת).

אני לא אלאה אתכם בכל קילומטר וקילומטר מהמירוץ למרות שכבר התרגלתם אבל אני כן רוצה לספר לכם על מוג'ו ודמוג'ו. אלו לא שני רצים מקסיקנים אלא שתי תחושות שחווים בריצה ושכדרכי בקודש הדבקתי להן שמות.

 

בשנה שעברה אחת ההפתעות הגדולות שלי במירוץ הזה שהיה האולטרא הראשון שלי היתה היציבות של המירוץ שלי. בלי עליות וירידות בלי משברים וקפיצות. יציב. יציב זה טוב. אבל לא השנה. השנה זה היה הרבה מוג'ו ודמוג'ו. מקום משכנם של השניים האלו הוא בין עצמות הירך באזור האגן-בטן תחתונה. שם נמצא חדר הבקרה, מגדל הפיקוח וחדר המנועים של הגוף כולו. היו לי 25 קילומטרים ראשונים מצויינים. אחרי נקודת הסיבוב ותחילת הדרך חזרה- פאףףףףף. ביג דמוג'ו.  חדר הבקרה בין עצמות הירך היה ריק ונטוש. כסאות ריקים, אין טייסים, מסכים נטושים, רעשים לבנים, עטיפות ג'לים זרוקות על הריצפה. במצב כזה אתה נותר לבדך במערכה. בכוחות עצמך אתה צריך לשים רגל אחת לפני השניה וזה קשה וזה לא יפה וזה לאט חורק ומתיש. קיוויתי שהוא יהיה קצר. דמוג'ו גמד. כל הפטנט הוא לא לתת לו לשקוע לתוך הנשמה. הוא שם בגוף ואין מה לעשות הוא עובדה אבל הוא לא חייב להשתלט על הנשמה. חמישה עשר קילומטר הוא היה בתוכי וזה המון. כמעט, כמעט איבדתי תקווה שהוא יעלם, כבר הבטחתי לריצה הזו שאני אאמץ אותה לחיקי גם בתור הברווזון המכוער שהיא.

 

ואז פניתי ימינה לרחוב האגוז לפני שעוברים את הגשר.  עשרה קילומטר אחרונים ופתאום הפתעה. כמו הגיבור במערבון ברגע הקריטי מוג'ו בא. סתם ככה בלי שום התראה  או מעשה מצידי. בבת אחת הכל משתנה. מבחינה מטאפורית התחושה של מוג'ו היא תחושה של "כל הנוסעים מתבקשים לחזור למקומות ולהדק חגורות" תחושה של

"yes baby that's what I am talking about". מבחינה פיזית זה כאילו שבאותו חדר בקרה בתוך האגן כל העמדות מאוישות, נדלקים האורות, נשמעים קליקים של דברים שנופלים למקומם ויש יד נעלמה שאוחזת באגרוף איתן את כל קצוות הגוף שנאספים שם ואומרת "עלי, אני מחזיקה, רוצי" והגפיים משתחררות ואפשר לרוץ כי יש מי שדואג בשבילך. והמוג'ו הזה הוא מרגש. לא רק בגלל שפתאום  קל יותר לרוץ  אלא בגלל שזו המתנה הכי יפה שהגוף יכול לתת לך. כאילו הוא אומר "הנה, אני כאן בשבילך, אני דואג לך, רוצי". זה הגמול הכי טוב שמקבלים על ההשקעה ועל האימונים. זה סוג של חסד ועל חסדים אני מודה.

 

בסוף גם לא יצאתי נמושה. טבלתי טבילה שלמה. 

 

שתהא 2012 טובה. 

נכתב על ידי , 1/1/2012 19:26  
34 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לmiloli אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על miloli ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)