בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

בשישי בבוקר הסתכלתי על הודעת הטקס ונאנחתי בעצב. האמת היא אבל שראיתי את זה בא. מי שהיה אמור להיות שותף לפחות לחלק מהריצה הארוכה  שלי הודיע שהוא מבריז. ובצדק. מזג האוויר היה מוטרף. אלו לא היו טיפות רגילות של גשם שירדו אלא בועות של גשם בגודל של גלובוסים קטנים שנורו מהשמיים לאדמה. והיה קר. 

"בואי נחכה ונצא יותר מאוחר" אמר הטקסט הבא.

קטעים איתו.

כמובן שיצאתי לדרך לבדי. החלק הראשון של הריצה כולו עליות וירידות ביער. כמויות הבוץ והמים היו כאלו שלא הותירו שום ברירה. אין לעקוף, אין לדלג, אין לקפוץ מעל, אין להתחמק. יש להתבוסס ולהתמלא בוץ עד גובה הברכיים ושפריצים עד הכתפיים. אחרי השעה וחצי הראשונה כבר הייתי לגמרי חומה. חייכתי, בטח שחייכתי  היתה לי  ברירה? נזכרתי איך רק שישה ימים קודם לכן אחרי מירוץ בקליפורניה נשכבתי על הדשא להתחמם בשמש מדהימה. זה נראה פרה- הסטורי באותו רגע. אחר כך המשכתי  למעבה היער לשביל יותר כבוש עם הרבה פחות בוץ בחלק שהוא גבוה יותר מפני הים. ברגע אחד מבלי שהייתי בכלל מוכנה  כל התפאורה השתנתה. הטיפות הענקיות הפכו לפתיתי שלג ענקיים ורכים. אף פעם לא ראיתי  פתיתים כאלו עצומים. פתאום הייתי כמוו עליסה בארץ הפלאות. כל היער הפך להיות מהאגדות. הכי מדהים היה המהירות שבה זה נערם על האדמה סביבי. כאילו שאני רצה ומישהו לפני כמו במסדר הרס"ר ממהר וצובע הכל בלבן. כשהגעתי לאחד הכבישים שחוצה את היער זו כבר היתה סופת שלגים בעיצומה. חייכתי, בטח שחייכתי. לא באמת נו, היתה לי ברירה?

עכשיו זה לא שלא היה לי קשה. או קפוא או לבד או ארוך. היה. זה לא שלא היו דקות שבהן הטלתי ספק בשפיותי או הפכתי בשאלה אם אזכה לשמור את כל עשר האצבעות שבכפות רגלי בסוף הריצה או שאלתי את עצמי אם זה הכרחי. שאלתי.

אבל לקראת סוף הריצה כשמאחורי כבר בערך 4 שעות הגעתי לירידה הגדולה. זו ששופכת אותי מהיער אל הים חזרה. הרגליים כבר היו גמורות מדי בשביל לתת לירידה בראש ולרוץ אותה מהר וישר. רצתי  אותה בזיגזגים. ואז ברגע מסוים, בלי הרבה מחשבה  באיזה שהוא פרץ ספונטאני של תנועה פרשתי את הידיים לצדדים והייתי אווירון במשך כל הירידה. אישה, אמא, כבר לא צעירה, מטונפת מבוץ, בלי נעלי ריצה, מגיחה מהיער עם ידיים פרושות לצדדים ועושה קולות של אווירון כמו ילדה קטנה שעוד לא למדה מהי דאגה. באותם רגעים אין אף אחד בעולם. אף אחד. באותם רגעים יש רק את כל הסיבות שבעולם שאני אף פעם לא יודעת לתמלל ולענות תמיד כששאולים אותי "אבל למה את רצה כל כך הרבה?"  

הריצה שלמחרת

לא גשם ולא שלג. רק רוחות עצומות. השותף לא הבריז. במשך כל הריצה גירד לי בצורה איומה בתוך חזיית הריצה. בגלל שלא הייתי לבדי לא היה לי נעים להתגרד כמו משוגעת. הרגשתי כמו כלב מוכה צרעת וחשבתי שבטח פיתחתי סרפדת או גרדינומה מצויה. באתי הביתה הלכתי להתקלח וכשהורדתי את החזיה נפלה על הריצפה כפפת צמר שחורה ודוקרנית שהיתה צמודה לחזיה מבפנים וכנראה נדבקה אליה במהלך הכביסה. . רק אצלי קורים כאלו דברים. טוב שלא רצתי עם החתול בתוך החזיה באמת.

העלילה מסתבכת 1#

אחרי חודשים של דו קיום ואדישות הדדית הוכרזה מלחמה. אחד חתול נגד צפרדע גמדית ירוקה. אני עושה כל שביכולתי בכדי להפריד את הניצים. חדר הצפרדע הוכרז כמחוץ לתחום לחתול. כל הבית מלא בפתקים שתליתי בסגנון צבאי "חייל שפר הופעתך האם הצפרדע בטוחה?" כדי שלא נשכח לסגור את הדלת.

אבל אחד הצדדים הוא סבלני וחכם ושקט וחמחקמק. מישהו מאיתנו יעשה טעות בסוף וישכח את הדלת פתוחה. מישהו בסוף יפסיד במלחמה ויש לי תחושה שאני יודעת מי.

העלילה מסתבכת # 2

לפני מספר שבועות ביקשתי מהאיש שלי  שיצפה איתי בסרט forks over knives   סרט מעולה.  האיש שלי הוא לא איש של הכרזות דרמתיות. אבל בשביל מה אני איתו כבר שנים אם לא כדי להבחין בניואנסים דקים או אפילו עבים. משהו שם זז. פתאום האומניבור שבו החל להכנע. יש נסיגה איטית אך חד משמעית מגיזרת הבשר. יש פזילה הרבה יותר משמעותית לאוכל שלי.  ואני? אני אמורה להיות שמחה. אבל פתאום  אחרי שסיימתי לעלוז בסתר מזה שאני לא צריכה יותר לקנות סטיקים מדממים ומזה שגם הוא יהיה בריא יותר ואחרי שחלפו כמה ימים נחתה עלי פתאום גודל האחריות שבאה עם הניצחון. איך אני מאכילה אות מפלצת הרעב הזו עכשיו? הוא זה לא אני. איך אני משקיטה את האיש הרעב הזה שכל יום חוזר הביתה אחרי שלושים קילומטר רכיבה לפני שבכלל מדברים על ריצה שבקושי מצליח להשיג את המשקל של עצמו  ומתדלקת אותו על צמחים? מה עשיתי לעצמי? ועל זה נאמר

carefull what you wish for

העלילה  סתם לא משתנה # 165439.

יום שבת היום. לא יצאתי לרכיבה. לא יצאתי לריצה. לא יצאתי לשחייה. בקושי יצאתי לחצי שעה קפה וכל השאר עבודה. וזה רע רע רע. זו שבת גרועה. ואני יודעת זה נשמע כמו "אוי אוי אוי כל היום עבודה" אבל בשבילי זה רע. אני כבר שנים מנסה לפענח לעצמי את היחסים שלי עם העבודה. אני לא שונאת אותה. אני אפילו אוהבת אותה. כשאני כבר מתיישבת לעשות אותה אני שוקעת בה ונתחים עצומים של זמן חולפים במהירות עצומה. המח שלי מתעורר ומתחדד וסביבי מתפתלים נחשי מחשבה. יחד עם זאת אני ערה לחלוטין לעובדה שזה שואב ממני את כל שלוות הנפש שלי. מאחר ואני לא עובדת ברציפות אלא לפי פרוייקטים ותיקים יש לי מדד  טוב להשוואה. כשאין לי עבודה אני נהנית מהאימונים נהנית מהבישולים נהנית ממרחבים של אפשרויות מהתחלות של יום שמתפרשות בפני כמו כרי דשא עצומים שנועדו למשחקים. כשאני עובדת זה הופך להיות מרכז הזמן, מרכז המועקה, מרכז היקום. פתאום אני אני של פעם. שאר הדברים מתלווינים מסביב. אני  עדיין מתאמנת עדיין מבשלת עדיין עושה דברים אחרים אבל אני עושה אותם במן בהילות שכזו. לעשות בשביל לסמן וי. לסיים ולהספיק לעבוד  אני לא אוהבת את זה. זה מוחק ממני חיוכים. נהייתי מפונקת. 

אולי עכשיו כשעוד מעט כבר לא  נצטרך לממן את התולעים של הצפרדע ולא נצטרך לממן סטייקים מדממים של האיש אוכל להפסיק לעבוד לצמיתות?

למוזיקה וריצה יש יחסים מורכבים שכמו בכל דבר תלוי את מי שואלים.

יש את ה"טהרנים" אותם אפשר למצוא בעיקר בין רצי השטח אבל לא רק, שמבחינתם שני הדברים לא מתערבבים. הריצה היא שקט ומדיטציה  וחיבור לטבע ולסביבה ולמוזיקה אין שם מקום. ביניהם אפשר גם למצוא את ה"רציניים" שלדעתם אימון הוא אימון ולא באנו לכאן לרקוד. לעומתם יש את אלו שאני מכנה "המושתלים" כי נראה שהאוזניות הושתלו באופן בלתי הפיך בתוך ראשם ולעולם ישתלשלו חוטים לבנים מתוכם. תכבו להם את המוזיקה כיביתם להם את הרגליים. יש חיווט ישיר. בלי מוזיקה הם לא רצים ולא חשוב אם הם לבד או בקבוצה ריצה קצרה או ארוכה.

אני בהיותי חסרת עמוד שדרה לא נוקטת בשום עמדה. אני נהנית להתמתח כמו חתול בשמש על פני כל הסקאלה כולה. אין לי שום בעיה ואני אפילו אוהבת לרוץ ריצות ארוכות בלי שום מוזיקה ובלי אזניות, לבד עם עצמי ועם קצב הנשימות. לעומת זאת יש ימים שפשוט בא לי מוזיקה. זה ממריץ אותי ומעיף אותי וגורם לי להרגיש שהרגליים שלי קלות. יש ריצות שהמוזיקה מעצבנת אותי. הכל חשוף מדי הגוף והנשמה והצלילים שורטים אותי והאוזניות מעצבנות אותי ואז אני מכבה.

ויש סוג רביעי של ריצות. ריצות שבהם אני needy. משמע זה לא ש"בא" לי מוזיקה זה שאני חייבת מוזיקה או משהו באזניים כדי לשרוד את הריצה. למזלי אחרי שנים של ניסיון אני כבר מכירה מראש את קומבנצית המספרים שגורמת לי להיות במצב הזה ומוכנה לה מראש. הקומבינציה היא: ריצה ארוכה-לבד-אמצע השבוע-עייפה-חורף.

בדרך כלל ריצות ארוכות הן בסופשבוע ואז כמעט תמיד אפשר לרוץ בקבוצה ואפילו אם לא יש כל כך הרבה אנשים בחוץ שעושים את מה שאני עושה וחולפים זה על פני זו ומברכים לשלום ופוגשים ורואים ולא מרגישים לבד. לא כך הוא באמצע השבוע. בטח לא בחורף. אז יש פעמים שהבדידות הצפויה מאיימת לנשוך.  ואז האיי פוד הוא מה שעוזר לי לצלוח את הריצה. אני משפצרת את הפליי ליסט שלי אבל לא מסתפקת רק במוזיקה. אני מורידה פוד-קאסט חדש מהתחנה הכי אהובה עלי וככה אני יודעת שלפחות יש לי את Ira Glass  והקול הנהדר שלו יחד איתי לשעה. אני חושבת שלו הוא היה יודע כמה מאות קילומטרים הוא רץ איתי במשך השנים וכמה פעמים הוא גרם לי לצחוק או לבכות עד כדי כך שהסתכלו עלי אנשים הוא היה מתעייף נורא. 

את כל זה אני מספרת כדי להגיד בעצם דבר אחר והוא שאין ריצות ארוכות שחישלו אותי, שהפכו אותי קשוחה , שהפכו אותי לברזל יצוק יותר מהריצות הארוכות שבהן ידעתי מראש שאני אהיה Needy, הורדתי את הפוד-קאסט,  שיפצרתי את הפליי ליסט, תכננתי בדיוק באיזה קילומטר אני הולכת לשמוע מה, רק כדי לגלות עשר דקות לתוך הריצה שהסוללה של האייפוד נגמרה.

אני יודעת, זה נשמע דבר של מה בכך. אבל זה לא! זו נפילה איומה. באותו רגע מתחשק לי לבכות לזרוק את האיי פוד על האדמה לדרוך עליו וללכת הביתה. שום דבר לא נראה אפשרי.  "מה, עכשיו שעות של כלום ועוד לסחוב את הדבר הזה כמו קופסא ריקה? הו האימה" ואני יודעת. לבן אדם נומאלי דבר כזה היה קורה פעם אחת, הוא היה לומד לקח והיה דואג להטעין את המכשיר לפני הריצה הבאה. אבל אף פעם לא טענתי שאני בן אדם נורמאלי. אני בן אדם מפוזר ולא אחראי. צריך להטעין אותי.

אבל כמובן שאני לא חוזרת הביתה. אני ממשיכה בדיכאון עמוק עם הריצה עד שהוא מתפוגג איפושהו בדרך -או לא, עד שאני מגלה שלהיות תקועה רק עם עצמי זה לא כזה נורא- או שכן. תלוי ביום. אבל איך שלא יהיה זה מחשל.

ולא, הפוסט הזה לא נכתב מתוך פרץ של נוסטלגיה מתוקה.

הפוסט הזה  נכתב אחרי בוקר של 30 ק"מ-חורף-אמצע השבוע- וסוללה אחת ריקה.

היום נהייתי עוד קצת קשוחה. 

IRA GLASS שותף אימונים ותיק בעל כורחו