בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

אז כן עבר שבוע (הפוסט הקודם היה בדיליי) ושוב אנו בפינתנו "הריצה השבועית". ממילא אין לי כח להתעסק בעניינים אחרים ובטח שלא ציפיתם ממני לפוסט בענייני פסח. 

אז מה אני רוצה לקחת מהריצה הארוכה של השבוע? את המחזוריות והמעגליות של החיים. אני אסביר.

השבוע רצתי רחוק רחוק מהבית ומהיער המקומי אל ההרים והיערות שהם מגרש המשחקים של הילדים הגדולים. בניסיון קודם שעשיתי שם לפני שבועיים השביל היה מכוסה בשלג, איבדתי את דרכי, נכנסתי ללחץ, ראיתי רק ים של עצים סביבי והתקשרתי בהיסטריה לאיש שלי שידריך אותי לצאת משם. והוא הוציא. רשמתי לעצמי- "נכשל"  והמשכתי בחיי. 

כמובן שהייתי צריכה להגיע לשם לניסיון שני.  האיש שלי הזהיר אותי שזה שביל קשה וטכני, שאין אפשרות לרוץ את חלקו הראשון בגלל העליה ותוואי השטח הקשה ושאשים לב לאן אני הולכת. מצאתי את הפירצה בגדר והתחלתי לטפס.  ראיתי הרחק לפני  בעליה- אישה. כבר מרחוק אפשר היה לראות שהיא לא צעירה מה שגרם לי בלב לשרוק שריקת התפעלות. בשלב מסוים עקפתי אותה, ברכנו זו את זו לשלום ואני המשכתי למעלה. 

כצפוי לא הרבה זמן אחר כך איבדתי את השביל שוב. טיפסתי יותר מדי. החלטתי לעמוד בעמדת תצפית ולחכות לאישה. ואכן אחרי זמן לא רב היא הופיעה מעבר לפינה. שאלתי אותה אם היא מכירה את הדרך כי איבדתי את הסימונים. היא אמרה לי שזו פעם ראשונה שהיא עושה את הקטע הזה בכיוון הזה ושנחפש ביחד. כך עשינו. בסוף מצאנו והמשכנו. בשלב הזה היא כבר החלה לשוחח איתי ולא היה נעים לי לפתוח שוב פער וללכת לפניה. היא היתה כל כך נעימה לשיחה והלכה בצורה מעוררת התפעלות. מדובר באישה בשנות השבעים לחייה. הסתבר שהיא מתגוררת באחת השכונות למרגלות ההר הזה ולכן היא מטיילת שם הרבה  שנים בכל מיני חלקים של השביל. שאלתי אותה אם היא לא פוחדת מהדובים. היא אמרה שאחרי 40 שנה שהיא גרה בסביבה היא כבר רגילה שהם מגיעים אפילו לחצר האחורית שלהם. הקוגרים היא אמרה קצת יותר מטרידים אותה. שמטתי בשקט את האבנים שהיו לי בידים כי התביישתי שאני פוחדת.

המסלול היה הרבה יותר קשה ממה ששתינו חשבנו. ערוצי נחל שצריך לעבור על בול עץ צר, שבילים צרים שלצידם תהום פעורה והמון שורשים בולטים. היא היתה פשוט מדהימה. הלכה בשלווה, לא התנשפה בכלל, וכל הזמן שוחחנו  כאילו שאנחנו בכלל יושבות בבית קפה. זה היה קצת מצחיק כי אין מקום לצעוד אחת ליד השניה אלא רק אחת אחרי השניה אז בעצם שוחחנו בלי להסתכל זו על זו.

סתם כדי לסבר את האוזן, אחרי שחזרתי הביתה  נודע לי שקצת אחר כך כוחות חילוץ חילצו משביל סמוך לזה שבו הלכנו שלושה מטיילים שהסתבכו.

לקח לנו שעה לסיים את הקטע הזה. כל כך שמחתי שנשארתי איתה. בכלל לא היה חשוב לי הקצב או המהירות כל כך נהניתי מחברתה, מהידע שלה ומהשיחה איתה. היא היתה  הוכחה לאמירה  שגיל הוא רק מספר. שהחיים הם מה שאתה עושה מהם ורוצה מהם. כשנפרדנו, לשם שינוי,  לא שמרתי לעצמי את מחשבותי. זה משהו שאני עובדת עליו. בדרך כלל אני מתביישת. אמרתי לה שהיא מדהימה בעיני שאני מקווה להיות כמוה בגילה ושאנשים כמוה מהווים בשבילי השראה. היא חייכה והודתה לי. נפרדנו לשלום. 

המשכתי במסע. היו לפני עוד בערך שעתיים וחצי של ריצה. שעה וחצי אחר כך עצרתי ליד ברז מים באחד הפארקים למלא את מנשא המים שלי. בדיוק הגיעו שני רוכבי אופניים. שני בחורים צעירים עם אופניים מדוגמים ובגדי רכיבה מקצועיים. הם עמדו לידי ואחד מהם עזר לי למלא את המים כשראה שאני קצת מתקשה. הם שמו לב ל"אין נעלים" שלי והתחילו לשאול אותי על זה שאלות. כמה אני רצה ככה, איך זה לרוץ ככה, בת כמה אני  ואיזה מרוצים אני עושה. אז סיפרתי להם. סיימתי למלא את המים וכשנפרדתי מהם  אחד הבחורים הצעיר שבניהם אמר לי "תדעי לך שאת אישיות מרשימה. זה מדהים מה שאת עושה, זה מעורר השראה".

כמובן שהסמקתי וחייכתי ואמרתי תודה. אבל בחיוך שלי חוץ מהמבוכה והכרת התודה על המילים הטובות האלו שהוא נתן לי היה גם חיוך על המעגליות הזו של החיים. איך מילים שנתתי רק שעה קודם לכן בכוונה מלאה לאישה שבדור מעלי ניתנות לי חזרה בכזו נחמדות מבחור שהוא דור מתחתי. 

לפעמים ריצה אחת בודדה יכולה לעבור בכל נקודות החיים. עבר הווה ועתיד שפתאום מתחברים.  

השפל בימים יפים יותר

אין הרבה מה לכתוב על הריצות של השבוע. לא היה שבוע טוב. במקום התחושה הטובה של להבנות יש לי תחושה של התפרקות. אני משערת שיש גם שבועות כאלו ואני רק מקווה שזה זמני. אני בכל זאת כותבת על הריצות של השבוע כי יש תחושה אחת מריצה אחת שאני רוצה לשמור. תחושה אחת שהיתה לי מעניינת וקצת שונה.

הריצה הארוכה שלי בשישי שעבר היתה הריצה הארוכה הכי גרועה בבלוק האימונים הנוכחי. ואל תתנו לי לספר לכם סיפורים. היא היתה גרועה נקודה. בשום שלב היא לא התרוממה מעל מינימום מסויים וברוב הזמן היא זחלה מתחת לקו המינימום והרגישה כמו לגרוס חצץ בין השיניים. פיזית, מנטאלית, מזג אווירית, מכל בחינה זה לא היה זה.

לקראת סוף הריצה כרגיל יצאתי מהיער לחמישה הקילומטרים האחרונים שיובילו אותי לאורך הים והביתה. בריצות גרועות החלק הזה הוא סיוט. לו היתה עוצרת לידי מונית, או עזבו אתכם מונית, לו היה עוצר לידי רכב מפוקפק ומישהו היה אומר לי "בואי תעלי אתן לך ממתק" גם הייתי עולה. ככה רע. אבל שום אוטו לא עצר לידי ולכן התחלתי את הדרך חזרה. מהר מאוד גיליתי שבנוסף לגשם שכל הזמן ירד יש גם רוח חזקה. ביער לא מרגישים אותה אבל לאורך הים כן וזו היתה כמובן רוח נגדית שעוד יותר מקשה על הריצה. כשטרחתי להרים את הראש שהיה קבור בכיוון הריצפה ראיתי שהים נמצא בשפל גדול. פעם ראשונה שראיתי את השפל מהסוג הזה העונה. השפל כאן בים הוא רציני ומשמעותי. לא מדובר במטרים ספורים ועדינים של נסיגה אלא בערך במאתיים מטר  בהם חושף הים את הקרקעית שלו ומראה לעולם את הבטן הרכה. 

הדבר ההגיוני לעשות היה לקבור חזרה את הראש ולהמשיך הביתה בדרך הכי קצרה. לגמור עם הסיוט הזה כבר. אבל פתאום כאילו כח חזק ממני (תאמינו לי, בסוף השעה החמישית לריצה הרבה כוחות מוזרים מעולמות חיצוניים מסתובבים לידכם) גרם לי לשבור שמאלה לעבור את החול של החוף ולרוץ באמצע המים על אותה בטן רכה חשופה.

הרוח שקודם שרקה לי באזניים עכשיו צרחה לי באזניים. רק צווחות השחפים מסביב הצליחו להתגבר עליה. המים של הים שנשארו על הקרקעית הקפיאו לי את כפות הרגליים. הכל רק נעשה קשה יותר, ארוך יותר ובלתי הגיוני יותר.  עכשיו זה לא שהיתה כאן תחושת היי כמו אז שיצאתי מהיער כמו אוירון. זה לא היה זה. זה היה בדיוק בקצה השני של הסקאלה. מן תחושת התרסה. מן תחושה של "הנה, אם את ("המפלצת") יכולה לי, אז קחי אותי עד הסוף. אני לא נלחמת, אני לא מקלה על עצמי בואי נשחק לפי הכללים שלך". תחושה של כניעה. ואיכשהו בהפוך על הפוך זה עשה את הכל ליותר נסבל. הייתי דמות פתטית וקטנה שבקושי מתקדמת כנגד הרוח, שהרגליים שלה קפואות אבל עם סוג של השלמה. הרגשתי כמו איזו נמלה בלב הטונדרה וככה המשכתי לרוץ על השפל במקביל לחוף במשך עשרים דקות עד שהים חסם אותי ואילץ לשבור לחוף חזרה והביתה. זו היתה פעם ראשונה שהרגשתי תחושת אוקסימרון כזו של מובסת אך ידי על העליונה. 

כל הסיטואציה הזו הזכירה לי קצת את חתול ומטילדה. כשחתול מתעצבן שהיא יותר מדי מסתובבת לו כאן וליד האוכל הוא תוקף אותה. היא בתגובה נשכבת על הגב. זה מביך אותו והוא נעצר. כי איך אפשר לריב עם מישהו שנכנע? איפה ההנאה? אז הוא מסתובב והולך. זה בערך מה שעשיתי למפלצת הזאת שמופיעה לפעמים בריצה. נכנעתי, נתתי לה מה שהיא רוצה והיא הובכה. המשיכה להכות אותי אבל חייכה. אולי גם זו שיטה.

לסיום טיפ קטן ויותר מעשי לאלו מכם שם שרצים. לפעמים כשכלום לא עוזר, כשהכל מתפורר באמצע הריצה, כשהשלילי מאיים לבלוע- לספור צעדים. נשמע טפשי אבל עובד. עד מאה שוב ושוב ושוב. להתרכז במשהו כל כך מונוטוני וכל כך נקודתי מונע פיזור מערכות המוני. 

אני יודעת שהטבע  הוא טבע וחיה היא חיה. אבל יש מצבים בהם הטבעי מקבל צורה של עיוות מיותר לאור הזמן שחלף ולאור הזמנים והתנאים שהשתנו לעומת האינסטינקטים החייתיים שנשארו. הפער הזה עושה לי רע.

החתול צד ואוכל ציפורים. האביב מעבר לפינה וכנראה יש הרבה מהם. אחד הדברים שאני הכי אוהבת בבית הזה זה את הציוצים שלהם בבקרים.

כנראה שהוא לא. הוא מגיע לפתח הדלת כשהעיניים שלו נוצצות בגאווה כמו ילד שמביא ציון טוב לאמא. הוא לא מבין למה אני משאירה אותו בחוץ בגועל וזוועה והולכת משם. הוא אוכל הכל. בסוף נשארות כמה נוצות בודדות שעפות ברוח.

אבל אתמול? אתמול היה השיא. אתמול זה כבר היה סרט טורקי.

בבית התארחה מטילדה. מטילדה היא חתולה נקבה כנראה של אחד השכנים. לא העיפרון הכי מחודד בקלמר אבל כובשת לבבות. היא קטנה יותר ממנו, סקרנית ואמיצה.  מטילדה היא כמו הילד של השכנים שבא לשחק עם הילד שלכם ושוכח ללכת הביתה. לא חשוב כמה רומזים לה שיאללה מספיק, היא נשארת. החתול סובל את נוכחותה במורת רוח קלה כל עוד היא לא מתקרבת לאוכל שלו. מדי פעם הוא מוריד לה כפה קטנה אבל באופן כללי מתנהג בג'נטלמניות ולא מתקיף אותה.

החתול היה בחוץ הלך לעיסוקיו. אני ומטילדה היינו במטבח בעיצומם של בישולים.  השיש מלא אוכל וירקות ומיני דברים. לפתע אני שומעת את הפלסטיק בחלון המטבח שממנו החתול נכנס עצמאית מרשרש. לפני שאני מספיקה להבין מה קורה הוא נכנס פנימה בסערה, בפה שלו ציפור  חיה וצורחת, מטילדה קופצת להצטרף לחגיגה  ותוך שניה המטבח הופך למהומת אלוהים של קפיצות יללות ציוצים ונוצות ואני עומדת אחוזת אימה עם כף עץ ביד וכל מה שיוצא ממני זה "פאק פאק פאק פאק".  ואני לא כותבת "אחוזת אימה" כמטאפורה אלא כמצב נפשי נתון. זה לא בשבילי הקטעים האלו. משום בחינה. אני פוחדת מהחיות שנמצאות בלהט המהומה, אני נגעלת ממה שאני הולכת לראות, אני מרחמת על הציפור והכל ביחד מתחבר לסוג שלא אימה משתקת. אני לא פועלת נכון. 

הציפור המשיכה להלחם באומץ כשמדי פעם היא חומקת מהחתול שמצידו חצי נלחם בה חצי מנסה להעיף את מטילדה מהטרף שלו ובשאר הזמן מעיף בי מבטים מבובלבלים כשאני כבר עומדת ליד הדלת שפתחתי לרווחה וצורחת על כולם לצאת החוצה החוצה החוצה מכאן. כשראיתי שאף אחד לא מתייחס אלי והגרוע עומד להתממש מול עיני סובבתי את הגב חשבתי פשוט לברוח משם ואז התעשתתי הסתובבתי חזרה ופתאום אני רואה שני חתולים המומים והציפור נעלמה. היה ברור שהיא לא עפה לשום מקום היא כבר לא היתה במצב תעופה, היה ברור שהוא לא הספיק לאכול אותה אבל אין ציפור. העפתי את שניהם החוצה והתחלתי לחפש אותה. הוצאתי את כל הדברים מהארון של הסירים כי שם הם עמדו לאחרונה אבל אין ציפור שקט ודממה.  ארונות המטבח מגיעים עד הריצפה ואין מתחת להם. אז מה קורה פה?

בינתיים החתולים בחוץ מדביקים את האפים שלהם לדלת הזכוכית (את החלון סגרתי) לא מבינים למה אין להם כניסה. 

אחרי דקות ארוכות של חיפוש ללא תועלת השארתי את מטילדה בחוץ והכנסתי את החתול שיגלה לי איפה היא. הוא הלך ישר לתנור האפיה ולא זז משם. שוב, אין שום אפשרות להגיע סתם כך מתחת לתנור שכן המגירה עם כל התבניות מכסה עד הריצפה. אבל יש רווח צר בין הארון לבין התנור והנחתי שהציפור נכנסה משם אל מתחת לתנור. פתחתי לאט ובחשש את המגירה מוציאה ממנה את כל התבניות ולפני שהבנתי מה קורה החתול הזה, שהוא גדול ולא קטן בכלל הפך את עצמו ליצור בעובי של נייר נכנס למגירה ויצא מצידה השני אל בין התנור לקיר. מייד נשמעו ציוצים וזעקה. הזעקה היתה שלי. 

זה כבר היה יותר מדי. ברחתי למעלה. לקחתי כמה נשימות עמוקות התעשתתי וירדתי חזרה. החתול- תקוע או לא תקוע מילל מאחורי התנור, הציפור חיה או מתה אבל שקטה.  חיפשתי איך לפרק את המגירה. לא ממש הצלחתי. בסוף מצאתי  את הברגים הבאתי מברג ופירקתי מחכה לראות זוועות. החתול חולץ ויצא. אין ציפור. לקחתי פנס חיפשתי מתחת ואז ראיתי בקצה הרחוק הימני קצה של נוצות. הבנתי שהיא הצליחה לדחוק את עצמה לפינה בלתי אפשרית. החתול לא יכול היה להגיע לשם. החלטתי להיות אמיצה ולהוציא את הגופה שלה. סגרתי את החתול בחדר. הלכתי להביא מקל ארוך הכנסתי אותו בעדינות כדי להוציא אותה החוצה- פתאום ציוצים. אלוהים, היא עדיין חיה. קפצתי לתקרה מרוב בהלה. 

בשלב הזה נשברתי. אני מודה. לא הייתי מסוגלת לטפל בזה יותר. זה היה מעבר ליכולתי.  חיכיתי לו שיבוא מהעבודה. עד אז השארתי את כל המטבח עם כל הכאוס, הרחקתי את החתול ופשוט ישבתי בסלון קפואה. כשהאיש שלי  הגיע הסברתי לו מה קורה, עליתי למעלה, הדלקתי מוזיקה חזקה שלא אשמע וחיכיתי. 

הוא הוציא אותה בעדינות. היא היתה שלמה וחיה אך לא ניסתה לעוף. הוא הלך לחפש מקום מסתור בטוח מחתולים לשים אותה בחוץ. לא שאלתי היכן ולמה. אני יודעת שהסיכויים שלה לשרוד לא גדולים. 

כן. יש לי נקיפות מצפון ואשמה. אני לא יודעת מה עלה בגורלה. הלוואי שהייתי יכולה לומר שהייתי גיבורה והצלתי אותה וטיפלתי בה. אבל אני לא. 

אני חייבת לומר שהיא היתה (או אם קרה נס עודנה) אחד היצורים הכי אמיצים, הכי לא מוותרים והכי נלחמים כנגד כל הסיכויים שנתקלתי בהם.

סליחה ציפור קטנה. 

בנסיעה האחרונה שלי לארצות הברית קניתי פאזל חדש של 1,000 חלקים. רציתי 1,500 אבל לא היה בחנות שהייתי בה. מאז הלילות הקשים שהיו לפני כמה חודשים, כשגיליתי כמה פאזלים מרגיעים אותי ומהווים לי ריפוי בעיסוק אני דואגת שתמיד יהיה לי אחד חדש שאני אוהבת.

מאז שחזרתי הוא שוכב בסלון בתוך הקופסא כאבן שאין לה הופכין. כל יום הבנות שואלות אותי "נו, מתי את מתחילה? למה את לא עושה?" ואני מושכת בכתפיים ועונה שפשוט לא בא לי.

פאזל הוא עניין של תחושה.

********

בערבים, תמיד בשעות החשכה, אני והבת הגדולה צועדות. יש לה את המהירות הטבעית של אבא שלה ורגליים ארוכות. אני בקושי מצליחה להדביק את הקצב שלה. ארבעים וחמש דקות עד שעה של הליכה מהירה. אנחנו יורדות לכיוון הים אומרות שלום ל"אלפי" פסל של פיל בגודל טבעי בחצר אחד הבתים, מציצות לתוך חלונות מוארים, עוברות ליד הים החשוך שנוצץ באורות רחוקים ואחר כך מטפסות בכביש בעליה גבוה גבוה. בחלק האחרון של ההליכה אנחנו מגיעות לירידה הגדולה שממנה נשקפים  העיר הים וההרים. כל האורות נוצצים, רואים את אתרי הסקי המוארים על ההרים והנוף מקסים בימים שהראות בהירה. בשלב הזה אני מרגישה בגופי שלי איך הגוף שלה נדרך כמו קפיץ. היא עושה כמה צעדי ריצה. אני כל כך מכירה את התחושה. לרוץ כי אפשר, לרוץ כי כיף, לרוץ כי רוח, לרוץ כי ירידה, לרוץ כי להרגיש, לרוץ כי לחיות. ואני מרסנת אותה כמו שמרסנים סייחה. "סבלנות" אני אומרת לה. "רק עוד קצת אני יודעת שאת רוצה אבל עוד לא" והיא חוזרת להליכה מהירה.

אתמול זה היה אמור לקרות. הביקורת בבית החולים  שבה הפה שאסר עליה הוא הפה שיתיר. חמישה חודשים חלפו מאז הניתוח. הכל התקדם בסדר. הייתי בטוחה שאתמול הוא היום. שמאתמול הכל יהיה עבר. הייתי בטוחה.

במקום זה המילים שלו היו כמו חריקת בלמים פתאומית שהכאיבה לי באזניים בראש ובבטן. רציתי לכסות את האזניים עם כפות הידיים ולצעוק "להלהלהלהלהלהל". הצילום הראה שזה לא נראה כמו שזה צריך להראות. או שהעצם לא התמלאה או שהגידול חוזר. צריך עוד בדיקות ואז להחליט מה ואם לעשות. 

*********

אני חושבת שהיום אתחיל את הפאזל.