בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

מתי שהוא אני בטוח אבכה.

יש לי דמעות עם מנגנון השהיה אז  לא תמיד אני יודעת בדיוק מתי זה יקרה.

זה לא באמת משנה.

אמרתי לו אתמול, שבתקופות האלו, הזמן הכי קשה לי הוא בלילות. כשהכל נהיה שקט מסביב ואז באות כל המחשבות הרעות.

אבל עד הלילות ועד הדמעות אני בסדר. מה שהכי מחזיק אותי בסדר זה שהיא, הבת שלי, במצב רוח בסדר. אם היא במצב רוח טוב וממשיכה בשגרה מי אני שאתבוסס בשלוליות רחמים עצמיים ואהיה עצובה.

אז הלכנו היום וקנינו לשתינו כובעי קש רחבי שוליים עם פסים שיהיה לנו למסיבות השמש שאנחנו עושות לאחרונה בכל פעם שהשמש יוצאת במרפסת הקדמית כי כאן כשהשמש יוצאת זו חגיגה. מרחנו לק על הציפורניים, שתינו מים עם קרח ותכף אלך לעזור לה לעשות שיעורים. רוטציה ודמיון משולשים.  יום אחרי יום. צעד אחר צעד. כי ככה זה הכי אפשרי.

גם עכשיו אחרי הבדיקה האחרונה הם לא יודעים לומר אם הבעיה היא במילוי של העצם או בחזרה של הגידול שפוגע שוב בעצם. התוצאה זהה. עוד ניתוח. עוד הרדמה. עוד צלקת. עוד ביופסיה. עוד מילוי של עצם, אולי הפעם עצם מעצמה מהירך. תקופת החלמה. קביים כל הג'ז הזה.

לעזאזל. לעזאזל. לעזאזל.  יש קטעים שאני כל כך כועסת ובא לי לצרוח בלי הפסקה. אבל אז אני שוב מתאפסת על עצמי. תרגעי מילולי. יש דברים גרועים יותר. יש אסונות גדולים יותר. יש מחלות נוראיות יותר. סבלנות. ס ב ל נ ו ת.  ס  ב  ל  נ  ו  ת.

אין עדיין תאריך לניתוח. זה יכול לקחת עוד קצת זמן. או לא. אנחנו עדיין לא יודעים. 

מתי שהוא אני בטוח אבכה. 

זה תמיד ככה. בסוף זה יוצא.

                     She: "Ima, you think you will be able to sprint to the finish line?"

Me: "go for it baby I am staying right with you"

הדיאלוג ביני לבין הבת הצעירה שלי קצת פחות מחצי קילומטר לפני קו הסיום.

וכך הגברנו את הקצב זו לצד זו. היא בספרינט ששמור לילדים ואני בספרינט מטושטש ששמור לנמושות שכמותי שלא יודעות לעצור את הדמעות מרוב התרגשות.

המירוץ הראשון שלה בחיים. מירוץ למרחק של 10 ק"מ והיא עשתה אותו כמו גדולה. ואני כל כך התרגשתי וכל כך הייתי שמחה בשבילה. להחליט ולבצע לעשות כזה מירוץ בגיל 11 זה בכלל לא מובן מאליו בעיני. אבל היא היתה נחושה כבר מספר חודשים. יותר נחושה בהחלטה עצמה מאשר בתכנית האימונים, לפחות בהתחלה, אבל כשכל כך צעירים יש מרווח יותר גדול לוויתורים במשמעת אימונים. 

המירוץ היה בלי ספק מרגש בשבילי. הדובדבן שבקצפת. נהניתי מכל רגע איתה. אבל כמו תמיד, כמו גם במירוצים שלי, הרבה מהאוצרות טמונים דווקא בדרך לשם. בחודשים האלו של האימונים שעברו עלינו יחדיו. זה לא תמיד היה קל. לא תמיד היה לה חשק. לפעמים אני הייתי שק החבטות לאורך הריצה. זו שמתעצבנים עליה, זו שמאשימים אותה בזיוף מרחק וזמנים, זו שלא מדברים איתה ובקיצור כל מה שאמא צריכה להיות:). אבל לא רק. היתה פריצת הדרך הזו כשפתאום היא זו שנטלה את השליטה ואת ההובלה. זו שסחבה אותי לעשות עליות, זו שדחפה אותי לצאת לאימונים איתה בימים גשומים או בערבים חשוכים וקרים כשאני הייתי מוכנה להיות "אם מלאת רחמים." ופתאום כבר עשינו ריצות של ארבעה ק"מ וחמישה ושישה ושבעה ק"מ. באותן ריצות ארוכות איתה התרגשתי לא פחות. וכשהיא רצה ושרה או רצה ומספרת לי בדיחות השמש זורחת גם אם באותו רגע יש גשם זלעפות. 

השעות המצטברות האלו שבילינו יחד באימונים אין להם תחליף. להיות לידה בזמן אמיתי בתהליך הזה שבו המלט הרך שהיא מתעצב לאישיות שלה, להיות חלק מהתהליך הזה שבו היא לומדת לקבל החלטה- לעבוד בשבילה ולהגשים אותה- זו תחושה מופלאה.

במשך שנים ארוכות היו לי קצת נקיפות מצפון על כמות האימונים שלי. כשהיא היתה קטנה מדי כדי להשאר לבד בבית בחודשי הקיץ היא היתה רוכבת אחרי באופניים כשהייתי רצה. היא היתה יושבת על רחבת הדשא עם ספר במסלול הריצה הנטוש באימוני המהירות שלי ולפעמים כששעמם לה היתה מצטרפת לכמה הקפות. היא, כמו כל המשפחה בילתה ימים מאוד ארוכים במסלולי המירוצים השונים לחכות לאמא הזאת שתסיים כבר את השגעונות שלה. אבל פתאום אתמול, כשהיא רצה ככה לעבר קו הסיום, פתאום באותו רגע הכל התגמד והנקיפות התבהרו, כי אולי, אולי, בכל זאת עשינו כאן משהו טוב. 

"Ima, you think next time we can do it under an hour?"

השאלה הראשונה שלה אחרי שסיימנו. :)

אני אפילו לא בטוחה איך לתמלל את השבוע האחרון. לו הפונטים של המחשב היו דיו כנראה שזה היה יוצא בדיו שחור שמרוח על הדף. כזה שהוא קצת בלתי קריא ומים נגעו בו. אולי דמעות. לא יודעת למה. ככה זה מרגיש. הפוסט הזה, אני חייבת להקדים ולומר לטובת מי שמתמצא בענייני הוא לא על הבת שלי ועל הלימבו הרפואי בו אנו מצויים שם. הפוסט הזה הוא על החברה שלי. הוא על צל של אישה ,על כאב, על חברות, על משהו שהשתבש בצורה נוראית. אולי הוא בכלל על לחץ, על הלחץ הנפשי שלי על המועקה על האחריות. על כמה ממנה מהאחריות אפשר לקחת וכמה להניח ואיפה עובר הגבול שבין כל העולמות. 

השבוע שעבר היה לי קשה. כמעט קשה מנשוא. שבוע של יומולדת, שבוע של ליל הסדר ובכל זאת שבוע שלא ארצה לזכור אבל אי אפשר יהיה למחוק.  המח שלי, כך גיליתי כל הזמן זרק אותי לאחור. אולי כמגננה. כך כשכרעתי לידה בתוך תא השירותים של בית החולים, עוזרת לה לתת בדיקת שתן נחוצה כי כבר אינה יכולה לבדה, חשבתי על הטיול ההוא, אז לפני שנים, כשהיא היתה כל כך מאושרת כשהיא למדה לגלוש על גלים. כך כשהיא שכבה שם במיטה, חבולה, רועדת ללא שליטה חשבתי על הפעם ההיא לפני שנים, כשהסתכלתי על הקלות והנינוחות שבה היא גולשת על ההרים המושלגים. למח יש מנגנונים מוזרים. 

ולא היה לי את חומר המילוי הנכון. את החומר הזה למלא את הפער העצום בין מצבה הגופני העגום לבין מה שהיא חושבת שהיא יכולה. ביום השלישי כשהגעתי לבית החולים היא כבר לא היתה. הותירה את החפצים מאחוריה, שלפה את המחט של התרופות והתזונה שהזרימו לתוכה והלכה. ואני משתגעת. משתגעת ממה עכשיו עושים. מסתובבת מסביב לבניין שלה בחוסר אונים. מסוג הבניינים שהם יעד מבוצר. בלי שלט וקוד אי אפשר להכנס ללובי, אי אפשר להפעיל את המעלית, אפילו המדרגות נעולות. היא לא עונה. שוב מתנתקת. הנהלת הבניין לא מוכנה לעזור. לא בסמכותם.  זו לא פעם ראשונה. ואלו הנקודות שבהם לא ברור מה לעשות. עד כמה. המועקה חונקת. למה אין כאן מבוגר אחראי. ליל הסדר אצלנו. אני נוכחת נפקדת. כל הזמן בטלפונים עם המשפחה הבעייתית שלה שנמצאת בחוף המזרחי. החלטה. משטרה. אין ברירה. המשטרה נכנסת לדירה לוקחת אותה שוב לבית חולים. אני מבקשת מאחד האורחים של הסדר להוריד אותי בבית חולים. בלי לשאול בכלל אני מגיעה לאותו בית חולים שבו היתה פעם ראשונה. טעות. היא לא שם. אני לוקחת מונית לבית חולים נוסף. בעודי משלמת לנהג, הדלת מנסה להפתח. אישה מנסה להכנס. אלוהים אדירים. זו היא.  שניה אחת מאוחר יותר ושוב הייתי מפספסת אותה. שוב הוציאה את המחט מהזרוע ונוסעת הביתה. אני לא עוזבת לשנייה. לוקחת את כל המפתחות שלה ושומרת עליהם. בשלב הזה אח שלה אומר שיגיע בטיסה ראשונה בבוקר ויהיה שם עד הצהריים. זה הדבר היחיד שמחזיק אותי. התמקדות במשימה. לא לתת לה להסתגר בבניין, לא להשאיר אותה לבדה. כשהיא מבקשת יין אני הולכת לקנות יין. בשלב הזה אני כבר יודעת שהיא לא יכולה להפסיק שלא תחת השגחה רפואית. המצב שלה קשה מדי. כשאני חוזרת אני כבר מחייגת שוב לאמבולנס. הלב שלי דופק כמו משוגע. אבל היא מתעוררת ועוצרת אותי. אף פעם לא ראיתי מישהו כל כך נחוש וכל כך חזק מתוך כזה שפל המדרגה.

ככה אנחנו מעבירות את היום. צעד אחר צעד. רעד אחר רעד. כבר שבועיים לא אכלה. אני פוחדת. אני בעיקר פוחדת. אני נחרדת למחשבה איך היא בודדה את עצמה בדירה הזו, בקושי יכולה לנוע ממקום למקום, מתעלפת, מתעוררת, נחבלת. זה פשוט נורא.

אח שלה מגיע בצהריים. לוקח לה זמן לזהות אותו. בסוף היא מזהה ונשברת. סוף סוף אני רואה אותה בוכה ללא שליטה. גם הוא בוכה. הוא בהלם מהמצב בו היא נמצאת. אבל הוא לוקח את המושכות. סוף מישהו לוקח את הפיקוד מהידיים שלי שבעצמם כבר רועדות. אני תשושה.

יומיים אחר כך הם נוסעים יחד לאחד האיים הקרובים למרכז גמילה פרטי. היא תשהה שם מעל לחודש. הפעם היא הסכימה מרצונה. אני יודעת. אני יודעת שגם זה לא בהכרח הסוף. שהדרך יכולה להיות עוד ארוכה. אבל זו התחלה. אני מקווה. אני מאמינה. 

הסיפור הזה מעיק עלי ברמות מטורפות. בגלל דברים שעשיתי, בגלל דברים שלא עשיתי, בגלל דברים שראיתי, בגלל מה שעוד יהיה, בגללה, בגלל הבנות שלה, בגלל הבנות שלי. 

תמיד אמרתי ואני אמשיך לומר הריצה- היא מצילה אותי. ביום אחרי שאח שלה הגיע הכל היה נראה לי קטן. אם עד עכשיו העזתי את דרכי בקטעים קטנים בהרים של הגדולים הפעם זה אפילו לא דרש אומץ. כתבתי לי את סיפור הדרך בעזרת האיש שלי פניה אחר פניה. החניתי את האוטו לרגלי אחד ההרים הצפוניים התחלתי לרוץ ויצאתי משם רק אחרי שש שעות. טיפסתי, ירדתי, חציתי ערוצי נחל זורמים על גשרי עץ רעועים, הגעתי לאזורים מושלגים ולא היה שם דבר מלבדי ומלבד עצים, מפלים, סלעים, בוץ ושורשים. כי בריצות כאלו פתאום מוצאים מחדש את הדמעות כמו גם את החיוכים. מוצאים מחדש את האיזון  ואת הידיעה הזו שבסדר, קשה לפעמים אבל החיים ממשיכים.