בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

קפה- 3 כוסות ביום. אחד של סטארבקס כולו מחלב שניים נס קפה רגיל בבית עם קצת חלב.

פיצה - פעם בכמה חודשים. בדרך כלל בערב שלפני מירוץ ארוך או אחרי מירוץ ארוך.

שוקולד חלב- ככה, איך ש, לפעמים.

אלו שלושת הדברים שמפרידים  הפרידו ביני לבין טבעונות מלאה.

בשר שאר גבינות וביצים מזמן כבר בחוץ.

ההתפתחות האבולוציונית של הדיאטה שלי היתה איטית והדרגתית  עד למצב שבו היא נמצאת  היום ונבעה מאוסף של הרבה סיבות. הנטייה הטבעית שלי מאז שהייתי ילדה קטנה שהפריעה לי במחשבה לאכול חיות, הבריאות שלי, המשקל שלי, הרגישויות של הגוף שלי, העצימות של הספורט שלי. המכנה המשותף לכל אלו- אני ושלי במובן הקצת אנוכי .

אני לא חושבת שהקפה הפיצה והשוקולד בכמויות היחסית מועטות שאני אוכלת אותם פוגעים לי בבריאות או בביצועי הספורט. ממש לא. אני כבר יודעת שלא.

אבל אני חושבת ומרגישה שבפעם הראשונה בשבילי כל המעגלים נסגרים ואני מוכנה להודות בפה מלא גם בפני עצמי שזה לא רק מסיבות בריאותיות ואישיות.

על שלושת המוהיקנים האחרונים הללו בצורתם החלבית אני מוותרת באופן סופי  והפעם בשבילם. בשביל החיות.  

תרומתי הצנועה והכנועה. לא רוצה להיות יותר חלק מהתעשיה הזו אפילו אם חלקי בטל בשישים. 

מוטב מאוחר מלעולם לא.

עכשיו נותר לי רק לעמוד בזה.

(יללת כינורות)

בסופו של דבר מי שנטל על עצמו את העבודה לפרוץ לי את סכר הדמעות ולגרום לי להתייפח עד שהפרצוף שלי התנפח היה לא אחר ממר חתול. 

נסענו מהבית לעשרה ימים. תשעה מהם הוא חיכה. בכל יום כשהיינו מגיעים ליעד הסופי של אותו יום במסע הייתי מהר מחפשת חיבור מחשב רק בשביל לשאול את הילדה שבאה להאכיל אותו פעם ביום אם הוא שם, אם הוא אוכל ומה נשמע. ותמיד הכל היה בסדר. הוא תמיד חיכה.

ביום העשירי חזרנו בשעות הערב המוקדמות והבית היה ריק. ניחמתי את עצמי שהוא בסיבוב בחוץ ותכף יגיע כי הוא לא חתול שמדלג על ארוחה. הערב הפך ללילה וחתול אין. בבטן גדלה לי מועקה.

בחמש בבוקר שזו השעה שהוא מעיר אותי תמיד בנגיחות עדינות התעוררתי מצלצול השעון המעורר בפלאפון שנשכח מכוון  בטעות מיום המירוץ. זה היה עצוב לרדת למטה לכבות מכשיר מתכתי וקר במקום לרדת למטה להאכיל גוף פרוותי וחם. כל הבוקר חיכיתי ובשעות הצהריים כבר ממש התקשיתי לעצור את הדמעות.

הסתובבתי בשכונה כאישה הזויה שורקת לו את השריקה שלנו ללא שום תוצאות. קרקשתי בשקית ההפתעות שלו, מילאתי את הצלחת שלו, פתחתי קופסאות שימורים מחוץ לדלת כל הדברים שבימים רגילים מריצים אותו מפינות רחוקות ועלומות. שקט ודממה.

כשהגיע הערב ואחריו הלילה והיה כבר זמן לישון שוב הדמעות נשפכו ממני כמו לבה חמה.  זה היה עצב. עצב לופת וגעגועים ודאגה. וכן, אני מודעת לאיך זה נשמע אבל אין מה לעשות, ככה זה היה. החתול הזה צרוב לי בנשמה. בכיתי את נשמתי ואת עצמי לשינה.

בשש וחצי בבוקר שמעתי את היללה. טסתי למטה משיגה את מהירות האור משפשפת מהעיניים את קורי השינה כדי לוודא שזה הוא ולא מתילדה החברה שבאה לפעמים. אני לא יודעת מי יצא יותר מדעתו. הוא או אני. הוא היה מורעב אבל לא ידע מה קודם הצלחות המלאות שלו או האישה המשוגעת הזו. הוא חתול מאוד קול בדרך כלל. אבל הוא קפץ כמו משוגע בין האוכל לביני, ביס משם קפיצה עלי , ביס משם זינוק לעברי עד שלאט לאט נרגענו שנינו. הוא היה נראה כמי שחזר בעצמו ממסע.

מאז אנחנו בירח דבש שני. הוא יוצא לזמנים מאוד קצרים. מפנק אותי במלא נשיקות וחיבוקים. מבצע כמה וכמה בדיקות נוכחות במשך הלילה. נשכב לידי כשאני על הריצפה עושה תרגילים.

יש כמה דברים מאוד בסיסים ופשוטים שאני צריכה כדי להיות שמחה בחיים. החתול הזה  מצא את דרכו להיות אחד מהם.

בשנה שעברה עשיתי את מה שנחשב אצלי למירוץ האולטרא-הרים הראשון שלי למרחק 55 ק"מ ביערות וושינגטון. השנה חזרתי לגירסה המפלצתית יותר שלו למרחק חמישים מייל או בעברית צחה שמונים קילומטר של שיכרון חושים.

כמו בשנה שעברה העברנו את הלילה באוהל על האדמה הרטובה מגשם שירד כל היום. הבאתי איתי את שמיכות הפוך והאמת, לא היה מאוד קר הפעם. או שהתחשלנו כבר. את בוקר המירוץ עצמו התחלתי בלעשות פדיחות לאיש שלי כשכולם עומדים מסביב בבגדי הריצה שלהם לתדרוך אחרון ומחכים לזינוק ואני מתעקשת להשאר עם מכנסי הפיג'מה מפלנל שלי והמעיל מעל בגדי הריצה ועם כוס קפה ביד כי אני בטראומה מלקפוא לפני מרוצים ומסרבת להוריד בגדים עד לשניה וחצי בערך לפני שיוצאים. דקה לפני שש וחצי הורדתי ונשארתי בבגדי ריצה בשש וחצי בדיוק ניתן האות ויצאנו לדרך.

שעה וחצי לתוך המירוץ וכל הזמן עוברים אותי אנשים. זה הופך לי את המח לפלסטלינה שאפשר ליצור איתה יצורים משונים. מה קורה כאן? התחלתי מהר מדי ועכשיו אני מתייצבת? יש לי יום איטי? להגביר? להשאיר? מה? מה? העניין הוא שלא רק שעברו אותי, אלא שגם את אלו שעברו אותי לא הצלחתי לשמור מהם מרחק קבוע הם  נעלמו לי. העברת וגם נעלמת? זה בכלל לא עשה לי נעים. אבל אני חושבת שכאן הצלחתי לקבל את ההחלטה הראשונה הנכונה שלי ליום הזה. החלטתי שאני חייבת להפסיק לחשוב על זה. היום עוד כל כך ארוך. אני חייבת להתרכז בעצמי ובקצב שלי ובמירוץ שלי אחרת זה יהיה סיוט. זו פעם ראשונה בחיי שאני רצה למרחק של שמונים קילומטרים ואסור לי לאבד את הראש כבר בהתחלה.  

סיימתי את הטיפוס המתיש לפיסגה הראשונה נמנעתי מהטעות של שנה שעברה -הפעם עצרתי ומילאתי מים בתחנה כבר בפעם הראשונה כי ידעתי שיש לפני  טיפוס עוד יותר מתיש. נבלעתי חזרה בערפל אל תוך היערות בדרכי לטיפוס השני.  שם בדרך לפסגת ההר השני בפעם הראשונה ביום הזה התחלתי לאסוף את ה"מתנות" שהשבילים נותנים לי. ככה הראש שלי עובד במירוצים, מי שהשבילים מוצאים לנכון באותו יום  שראוי למאכל המילולי הם יניחו בפני כדי שאטרוף אותו. וכך לפחות איזה שישה רצים טרפתי לי בדרכי למעלה  כשלכולם אני מחייכת ואת כולם אני מעודדת ורק חלקם מחייכים אלי חזרה. הגעתי לפיסגה וכמו פעם שעברה האיש שלי שם והבנות שלי שם ואני בהיי. אני יודעת שאת שתי הטיפוסים הכי מתישים  והכי גבוהים השארתי מאחורי. אני זוכרת את ההיי הזה משנה שעברה. פעם שעברה הוא סחב אותי כמעט עד לסוף המירוץ כי משם התחילה הדרך חזרה. הפעם הוא הפחיד אותי. מדובר ב 30 ק"מ לתוך המירוץ זה לא זמן לאופוריות לא נשלטות. יש עוד הרבה עבודה. מכאן והלאה זה היה לגבי ארץ הלא נודע. מבחינת המסלול, מבחינת המרחקים מבחינת החוויה. לא ממש עצרתי, החלפתי כמה מילים עם האיש נשיקות עם הבנות והמשכתי בדרכי. 

כשנכנסתי לתוך הקטע הבא של היער ראיתי בערפילים לפני אישה. לקחתי צילום מנטאלי שלה. אתם בטח חושבים "צילום מנטאלי" כמטאפורה. לא. אני יצור הזוי שם בהרים. קרצתי עם העין עשיתי קול של מצלמה ואמרתי בקול רם i have your picture . אני עושה את הדברים האלו כדי להסיח את דעתי. לא ידעתי מי היא מה היא איפה היא ומי נגד מי. אבל זה תמיד עוזר לצייר לעצמך מטרה. היא בתגובה נעלמה  לי כליל. לא ראיתי אותה יותר. אמנם יש פיתולים עליות וירידיות אבל בדרך כלל אם מישהו במרחק קבוע ממך אפשר מדי פעם לראות.  כלום. ברחה לי האישה נשארה לי התמונה.

אחרי מה שנדמה כמו נצח הגעתי לתחנת המים הבאה. אני חושבת שזה השלב שבו נחתה עלי המשמעות של כובד המשימה. ארבעים קילומטר מאחורי ופתאום ההיי של הפסגות נמוג, התמונות המנטאליות מתפוגגות והמח קולט שזה רק חצי הדרך. רק חצי פאקינג דרך. האיש שלי מחכה לי. אני אומרת לו שאני חושבת שאני רק עכשיו קולטת מה אני עושה. הוא מחזיר אותי לפסים מעשיים. הוא מזכיר לי שאני יוצאת עכשיו לקטע של "הלוך חזור". עשרה קילומטרים לכל כיוון. "תתרכזי רק בקטעים, את בסדר הוא אומר". ואז הוא מעדכן אותי. "את כרגע האישה הרביעית. לפנייך זאת שהגיעה מקום שני שנה שעברה ב 55 קמ. כרגע היא מובילה עלייך בערך ב 2 דקות. אני אחכה  כאן עד שתצאי חזרה" (מסכן, זו המתנה ארוכה) ושולח אותי לדרכי.

המסלול היה עוצר נשימה. זה היה שם איפושהו שאני מבצעת השתטחות ראשונה. אני אפילו לא יודעת לשחזר את הנפילה. רגע אחד אני רצה רגע שני אני מרוחה על השביל. קמתי, לא הבטתי אפילו מה קרה. לא רוצה לראות או לדעת אני ממשיכה. המסלול היה מלא בוץ ואזורי החלקה. שלוש נפילות יהיו לי במירוץ הזה ואף אחד מהם לא בקטעים של הבוץ אז אני אפילו לא יכולה לתרץ את זה בכך שאין לי נעלי ריצה ולכן אין לי  אחיזה. את זו שאמורה להיות לפני אני בכלל לא רואה. אין אף אחד לפני. רק יער ועצים ושבילים וירוק וחום ובוץ והרים. בשלב מסוים מתחילים לראות את הראשונים שכבר חוזרים את הקטע הזה בחזרה. השביל צר כל כך שחייבים לעצור לזוז הצידה ולתת להם לעבור. אני לא פוסחת על לעודד אף אחד מאלו שחוזרים. הם נראים רע, הם נראים גמורים אף אחד לא מחייך. אבל אני מעודדת. אני יודעת שאיפושהו זה חודר. אני מתחילה לפחד מהקטע חזרה בגלל שהם נראים כל כך רע. כשאני רואה את האישה המובילה אני מעודדת אותה ביתר שאת. כח נשי. You go get them girl אני באמת מתלהבת. אותו דבר עם השניה.

כשמתחילות ירידות אימתניות אני יודעת שאנחנו מתקרבים לתחנת הסיבוב חזרה. אלוהים אני שונאת ירידות. פתאום אני רואה לפני שתי דמויות. איש אחד ועד אחד לפניו. יש במירוץ הזה "התחלה מוקדמת" כאלו שחושבים שהם צריכים עוד שעה יכולים להתחיל שעה מוקדם יותר כדי להצליח לסיים. אז מדי פעם חולפים על פניהם. הייתי בטוחה שזה המקרה. אבל אז אני מזהה את האיש משלב הרבה הרבה הרבה יותר מוקדם במירוץ כשהוא חלף אותי. רגע והנה לפניו זו האישה השלישית. הוווו. אני נצמדת אליהם מאחור. הוא מסובב את הראש והמבט שלו? המבט שלו היה שווה את כל היום הזה. זה היה מן מבט של "אוי הנה ההיא בלי הנעליים שעברתי גם קודם וגם בשנה שעברה, מה היא עושה כאן? חייכתי אליו. "את רוצה לעבור?" הוא שאל. (כמו שאמרתי השביל צר, אם מישהו מגיע מאחור נהוג לשאול כי חייבים לזוז כדי שיעבור). המח שלי עבד באותו רגע מאה מייל בשניה. תכנית, מילולי, תכנית. "לא" אמרתי לו אני בסדר. החלטתי שזה יהיה חסר טעם לחלוטין לעבור אותם כל כך קרוב לתחנת השתייה,  זה יתן לה שהיתה ממש צמודה אליו מלפנים יותר מדי זמן לראות אותי ולחשוב. מהר מהר לפני שנגיע לתחנה גיבשתי תכנית. אני לא יודעת מה הם יעשו אבל אני לא אעצור. היתה לי מספיק שתייה בינתיים. אני אצא מייד ואני יודעת שיש לפני חצי שעה של עליות. בעליות אני טובה. אני אנסה לצבור עליה כמה שיותר מרחק ואז אני אחזור למהירות יציבה. אי אפשר פשוט אי אפשר לרוץ על נפשי בטירוף ממנה כשיש עוד 30 ק"מ למירוץ. אם אני אנסה לעשות אז זה כל הגלגלים יפלו לי מהעגלה ואני אהפוך בעצמי לטרף מסמורטט שהיא תחכה לו בפינה. 

כל הסיפור הארוך הזה עבר לי בראש בדקות ספורות. הגענו לתחנה ראיתי שהיא מורידה את המנשא שלה למילוי חטפתי כוס קולה ועם הכוס ביד התחלתי לחזור חזרה. הלב שלי, כשעשיתי את זה דפק נורא. מסיבה פשוטה. זה היה "לעשות צעד", להכריז כוונות בגלוי, לבצע מהלך. זה לא מובן מאליו שיש לי האומץ במירוצי שטח לעשות צעד כזה בשלב כזה במירוץ. אני מרגישה עדיין בתולה בשטח הזה. לבחורה הזו יש ניסיון בערך פי 10 ממני במירוצי שטח גם למרחקים גדולים יותר.  אבל הרגשתי שאם אני רוצה לעשות משהו, אם אני רוצה לאתגר את עצמי אני לא יכולה להשאר ב"אזור הנוחות" שלי   אני חייבת לשים את עצמי במצב הזה גם אם הוא חשוף ושביר. 

מה שהיה נחמד בקטע של החזור הוא שכל האנשים שהיו עדין בהלוך עכשיו עודדו אותי וצעקו לי שאני האישה השלישית וקדימה וכל הכבוד. סיימתי את העליות וכנראה שלא לגמרי הורדתי קצב חזרה כי עברתי לפחות עוד איזה חמישה רצים. לכל אחד אמרתי שיפרשו ידיים או ישימו רגל אם יראו עוד אישה מגיעה אחרי. חלקם צחקו חלקם כמעט בכו. בדיחות זה דבר מאוד נפיץ אצל אנשים בשלבים האלו של המאמץ. הגעתי סוף סוף חזרה לתחנת השתייה ממנה יצאנו להלוך חזור שם הוא חיכה לי, חיזק אותי על המעבר ושוב לא התעכבתי יותר מדי חישבתי שעדיין יש לי מספיק שתייה ויצאתי לקטע הבא שידעתי שיהיה לי קשה.

תחנות השתייה במירוץ הן הרבה יותר מרק מקום לתצטייד בו. יש בהם נחמה ותמיכה. הם שוברות את המסלול לקטעים אפשריים, הן מלאות אנשים שנותנים מילים ועידוד בין אם זרים גמורים ובין אם זה הצוות שלי. אלו נואות מדבר שנשתים בצמא. משום מה דווקא בשלב הזה במירוץ יש קטע ארוך של כמעט 12 ק"מ בלי תחנה. ידעתי שהוא יהיה לי אין סופי והוא אכן היה. מייד כשהתחלתי אותו עברתי עוד שני רצים. המשכתי לרוץ מנסה בכל מאודי לא ליפול שוב ולשים לב לסימונים. פתאום אחרי בערך חצי שעה הגעתי למבוי סתום. לפני מפל עצום ששוצף מלמעלה מההרים ואין המשך לשביל. הלב שלי נפל. חשבתי שאולי אני לא רואה את הפנייה כי הוא מתפתל למעלה. כלום. הסיוט שלי זה ללכת לאיבוד. "לא להלחץ לא להלחץ" הוצאתי  את סיפור הדרך המנויילן וניסיתי לבדוק את עצמי. לוקח לי שעות להתאפס על כיוונים. אבל ראיתי שאני על השביל הנכון. הסתכלתי שוב ופתאום ראיתי לחרדתי שלושה בולי עץ עגולים וחלקים וזזים שאפילו לא מחוברים מונחים לרוחב המפל. מה??? כאן אני צריכה לעבור??? ניסיתי לבדוק אם  יש סימונים של המירוץ מעבר למפל ולא ראיתי כלום. אין מצב שאני עוברת על הדבר הזה ומסכנת את חיי לשווא. אני שונאת כאלו מעברים אני מתחלחלת מהם. החלטתי לחכות. הגיע אחד הבחורים שעברתי קודם. התייעצנו. הוא אמר שאין ברירה שלא היתה לפני  כן שום פנייה. נתתי לו לעבור לפני ואז ביצעתי את המופע הפאתטי של היום. חציתי את זה כמעט בזחילה. על ארבע. הפחד שלי היה נורא. לזכותו יאמר שהוא חיכה לי לראות שאני מגיעה לצד השני בחזרה. הודיתי לו והמשכנו לרוץ. הקצב שלו מצא חן בעיני נשארתי מאחוריו. וטוב שכך.

אחרי עוד מעבר מים שהיה פחות שוצף ולכן אפילו לא טרחתי לעלות על בולי העץ אלא חציתי בתוך המים עד הברכיים הקילומטרים הבאים היו במה שאין לי איך לכנות אלא בית קברות לעצים. שטח עצום מלא בגדמי עצים, עצים שרופים סלעים חשופים הכל בשחור ואפור. יופי מקאברי שכזה. השביל צר ומקיף את ההר והדבר הכי הזוי הוא שריקות הכדורים. יש באזור ציידים. האדמה מלאה תרמילים. לו הייתי לבד שם הייתי מאבדת את זה. דווקא בקטעים האלו לא היו סימונים. לו הייתי לבד המח שלי לא היה מניח לי והיה משכנע אותי שאיבדתי את דרכי, שנכנסתי לאזור ציד ושתכף אני הולכת לחטוף כדור. הרעש המהדהד הזה של היריות הוא נורא בעיני. בכלל לא מתקשר לי לציד כי אם לשדה קרב. מה זה זה? שמרתי על הבחור כל הזמן במרחק ראיה ולדעתי הייתי שומרת איתו על קצב גם אם היה פותח בספרינטים רק מהחרדה. 

אחרי עוד נצח (יש המון נצחים במירוץ של 80 ק"מ) הגענו סוף סוף לתחנת השתייה. זה השלב שבו אני כבר עיסה שמתקשה לעצור את הדמעות. אני נותנת לאיש שלי למלא את המנשא שעכשיו כבר ריק לגמרי ומתאפקת לא לבכות. אני לא יודעת אפילו למה. ככה. זה יוצא. הוא מזכיר לי שאני יוצאת לקטע האחרון. עוד 11 קילומטר וזה נגמר. רגע לפני שאני נכנסת ליער ושוב מתחילה עליות הבת שלי נותנת לי חיבוק. יופי. עכשיו אני כבר לגמרי בוכה. 

אני מתחילה לטפס ואני מרגישה שהגוף שלי נסגר עלי. טורק עלי דלתות. אולי זה גם הלחץ. בסך הכל זה הרי לא סיפור אם אסיים במקום שלישי או רביעי. מהתחלה לקחתי בחשבון שאני עושה ניסיון ושאולי היא תעבור אותי. העניין הוא שככל שחלפו הקילומטרים והתקרבנו לסיום, באותו רגע, במצב הנפשי  שהייתי זה פתאום כן היה נראה נורא. כי אם כבר החזקתי מעמד עד כאן אז מה עכשיו היא תעבור? די מה, עבדתי כל כך קשה. אלו מחשבות שאין עליהם שליטה המח מאבד קצת פרופורציות נכונות.  הגעתי לקטע קצר בתוך העליות תלול במיוחד והנסיון לרוץ אותו היה כל כך איטי וכל כך מגוחך כי הרגליים לא נשמעו לי שהתחלתי לצחוק. פשוט פרצתי בצחוק. מן הפוך על הפוך כזה. אני חושבת שזה איפס אותי קצת. התחלתי ללכת את הקטעים התלולים ולרוץ את הקטעים המחברים. ככה את כל העליות. כשסיימתי את העליות והגעתי לשבילים הרגילים חזרתי לרוץ והתחלתי לספור צעדים. עד מאה. שוב ושוב ושוב. ושוב.

פנייה שמאלה לשביל חדש. גשר. מים. עוד גשר עוד מים. עוד עליה קטנה. שביל צר. קולות. כביש. קו סיום. דמעות.

מזל שהוא תמיד עומד שם כדי שיהיה לי על מי לבכות.

80 ק"מ. 3 נפילות. 15 ג'לים. מקום ראשון בקבוצת הגיל שלי. מקום שלישי כללי בנשים. 

שיר שליווה אותי באימונים ופימפמתי לעצמי את הפזמון שלו מהרגע שעברתי אותה ועד לסוף העליות: