בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

כבר כתבתי כאן על הזליגה העקבית שלי מריצת כביש לריצת שטח, מריצת שטח לריצת הרים ועל זה שעזבתי את היער המקומי לטובת מגרשי המשחקים של הגדולים. ככל שאני מרבה באימונים שלי שם אני נוכחת יותר ויותר שזה ממש לא משחק ילדים. תוואי השטח, הגבהים, הטיפוס, תנאי מזג האויר המשתנים, החיות, אפשרויות האיבוד או הסיכונים. זה הטבע. זה הדבר האמיתי. אני פוחדת מהם מההרים אבל נמשכת אליהם באותה מידה.  כל עולם המושגים משתנה, כל מה שהכרתי כמהירות קצב ותנועה מקבל הגדרות חדשות לחלוטין. אבל בעיקר אני גם לומדת להיות מודעת לעובדה שכשאני רצה שם אני צריכה להיות מוכנה ואחראית לזה שהרבה פעמים אני שם לבדי, שאני צריכה לחשוב מה שאני עושה ואיך אני עושה ולהיות מסוגלת להתמודד עם כל מיני מצבים. הלכות צניעות (בהעדר פירוש טוב יותר למילה האנגלית humbling) אני לומדת שם בכל אימון מחדש.  יחד עם כל זה אני לא יכולה להתעלם מזה שיש לי יתרון ורשת ביטחון נוספים שלא תמיד יש לאנשים אחרים- האיש שלי. הוא רץ שם בהרים האלו כבר שנים. אצלו מעבר לריצה עצמה יש את חדוות הניווטים, מציאת שבילים חדשים ונידחים ומציאת פסגות חדשות. הוא יושב שעות על מפות כהכנה ועושה את זה מתוך אהבה אמיתית. את השבילים שבשבילי היום הם חדשים הוא כבר מכיר  בעל פה. אני לא יכולה כבר לספור כמה פעמים מאז שהתחלתי לרוץ שם התקשרתי אליו שיעזור לי לצאת משם. בכל פעם שהלכתי לאיבוד גם לבד וגם עם אנשים אחרים, כשהשלג בלבל אותי, כשטעיתי בפניה, כשלא היה לי כח להמשיך יותר ועדיין הייתי צריכה למצוא דרך לצאת משם חזרה.  תמיד הוא הבין מרחוק מהר מאוד איפה אני  נמצאת וכיוון אותי איך לצאת משם. כשהוא יוצא לריצות עם החברים שלו לאימונים בכל מיני מקומות נידחים רק עליו הם סומכים בכל מה שקשור לתכנון הדרך ומציאת השבילים. 

וכל זה הקדמה כדי שתבינו באיזו עוצמה הלב שלי נפל לתחתונים ביום שבת בערב. בשעה חמש וחצי בערך אני בבית  מחכה לטלפון הקבוע ממנו שהוא סיים את הריצה שלו. במקום זה בשיחת פלאפון מקוטעת ושבורה ממנו הוא מצליח להעביר לי את המיקום שלו, להגיד לי שהוא לא פצוע אבל שהוא צריך חילוץ או עזרה. הנשמה שלי פרחה.

כי אני יודעת. אני יודעת שאם הוא צריך עזרה כל האפשרויות ללא יוצא מהכלל מוצו. אני יודעת שזו אחת השיחות הקשות ביותר בשבילו לביצוע.

מרגע שדיברנו יעברו ארבע שעות מורטות עצבים. גשם חזק לא הפסיק לרדת מהבוקר. אני יודעת שהוא אחרי חמש שעות ריצה כבר ורטוב. שהוא אי שם על אחת הפסגות המושלגות בהרים. המשטרה פעלה ביעילות ובמהירות.  לקחה ממני את כל הפרטים יצרה קשר עם יחידת החילוץ שיצרו קשר איתי חזרה והשאירו לי הנחיות ברורות. הם לא הצליחו ליצור איתו קשר בטלפון משום שהקליטה שם היתה ממש גרועה. למזלי היו לי את כל הפרטים כי לפני כל ריצה שהוא יוצא לבדו הוא משאיר לי רשימה של שמות כל השבילים, של איפה הוא מחנה את האוטו, היכן הוא מתחיל ותמיד יש לנו שעת שין שאם עד אז אני לא שומעת ממנו אני צריכה לפעול. כשהוא הבין שהוא לא מוצא דרך חזרה בתוך כמויות בלתי צפויות של שלג ונהרות מים שנולדו מהגשם שירד כל היום ונראה היה כאילו פרצו מתחת לשלג מתוך האדמה, הוא הצליח לנווט חזרה לנקודת ציון מאוד ברורה בפיסגה.  

בסופו של דבר הם הצליחו לתקשר איתו בעזרת טקסטים שצורכים פחות קליטה. שלוש שעות לקח להם להגיע אליו אבל הם הגיעו. בזמן הזה הוא עשה את כל מה שהוא צריך ויכול לעשות שזה להשאר במקום אחד, ולהשאיר את עצמו חם כמה שאפשר ולצעוק ולשרוק להם ברגע שהוא שומע את הסירנה שהם מפעילים כשהם מתקרבים. בזמן הזה אני צעדתי מקיר אחד לשני ללא הפסקה. ידעתי שיהיה בסדר ידעתי שיהיה בסדר אבל הבטן שלי התהפכה. דאגתי בעיקר מהקור ונרגעתי רק כשאחרי עשר בלילה יכולתי לחבק אותו כשהוא עומד לידי כשהגיע הביתה חזרה.

במובן מסויים כל הסיפור הזה גורם לי להיות קצת יותר רגועה. כי עכשיו אני יודעת שברגע האמת הוא מסוגל להכיר במגבלות של עצמו, להניח בצד את האגו הגברי שלא מבקש עזרה, את העקשנות הטבעית שעד גבול מסוים היא בריאה  ולא לעשות שטויות. העניינים היו יכולים להסתבך לאין שיעור לו היה מתעקש גם אחרי השעה שבה הוא כן התעקש, להמשיך ולמצוא בעצמו.  היו כל כך הרבה מקרים בהרים האלו שהסתיימו ברע. השכל הישר והאחריות ניצחו. בשבילי זו נחמה.

כבר חודשיים שאני מצליחה להתמיד בתרגול יוגה על הבוקר אחרי שנים של נטישה. זה גורם לי לתחושה מאוד טובה גם בגוף וגם בנשמה. ארבעים דקות כמעט הישר מהמיטה. כל התנועות האלו מפעם, הכל חוזר לאט לאט ובכל זאת משהו השתנה:

dhanurasana בימים כתיקונם:


dhanurasana עם  חתול נוגח:

savasana בימים כתיקונם:

savasana עם חתול שתלטן:


הייתי יכולה להמשיך עוד אבל אני פוחדת שהאיורים שלי כל כך מרהיבים שהם יגנבו על ידי אוצרי המוזיאונים ברחבי העולם. חוץ מזה הבנתם את הרעיון:)

יוגה עם חתול זו ה-יוגה החמה של היום.

הימים הראשונים שאחרי הניתוח מזכירים לי כמו גם בפעם שעברה את הימים של אחרי הלידה. מן קרום כזה כמעט בלתי חדיר שעוטף אותי ואותה. אנחנו ערות ביחד בלילות וישנות יחד בבקרים ויש סימביוזה כזו שרק הימים שיעברו יחזירו אותה למרחקים הגיוניים. 

הניתוח עבר בשלום. הממצאים היו תקינים והעצם שוב מולאה מבנק העצם בתקווה שהפעם זה יחלים. אני לא רוצה יותר לראות את הבת שלי מורדמת על שולחן הניתוחים. זה רגע שמטלטל אותי בצורה איומה. אני לא רוצה יותר ללכת לאורך שדרת הכוכבים זו שמובילה מחדר ההמתנה מורט העצבים לחדר ההתאוששות. אני לא רוצה להלעיט אותה במשככי כאבים, להיות חרדה לכל קימה ולכל תזוזה ולראות אותה כל כך חלשה.

אני מודה ללא בושה שאני כנראה אם חרדתית. אם חרדתית עם פיצול אישיות. את עצמי אני זורקת לסלעים לדובים לקור לשלג לריצות ארוכות ברגליים יחפות ולה אני פוחדת  לתת ללכת לשירותים. אני חרדת התעלפויות. אני מצולקת התעלפויות אם יש כזה דבר. זו לא ההתעלפות עצמה שמפחידה אותי אלא הנפילה בדרך אליה. ניסיון יותר מדי מר צברתי כנראה.

כל יום שעובר זה משתפר. כל יום אני מזכירה לעצמי כמה אנחנו בני מזל. כל יום מקרב אותנו חזרה לשגרה. אבל אסור לי להתכחש לעובדה שאני נחלשת. אסור לי לעשות את הטעות הזו שאני תמיד עושה לנסות היות כל הזמן חזקה.

אז הנה אני אומרת, הכל בסדר. באמת שהכל בסדר. אבל מבפנים אני כמו פלסטלינה פתאום. קצת מתקפלת וקצת נוזלת ותכף אאסוף את עצמי חזרה.

ותודה מכל הלב ומכל הנשמה לכל אלו שדאגו ושאלו וחשבו עלינו. אתם חשובים לי כל כך.  

זה כל כך טרי ומבעבע אצלי שאני חייבת להוציא את זה בכתב. אף פעם לא כתבתי על מירוץ כמה שעות אחרי. אבל גם אף פעם לא היה לי מירוץ מחורבש כזה. אני חייבת להקדים ולומר שאני לוקחת אחריות מלאה. אין תירוצים. אני כל כך אשמה. קודם כל כל הגישה שלי למירוץ הזה (חצי איש ברזל) היתה מרגיזה. את עצמי הרגזתי. זה לא היה בראש שלי. בין מירוצי השטח שאני מתאמנת אליהם לבין סיבות אחרות לא הצלחתי להתרכז במירוץ הזה. אבל כבר הייתי רשומה ואני אוהבת את המירוץ הזה מאוד. אז לא הסכמתי לוותר אבל הייתי אדישה על גבול הטיפשה. אז כמה ימים לפני המירוץ ברכיבה האחרונה ראיתי שהראש של הוונטיל בגלגל  האופניים נפל. אז נפל. לא מחליפה. האוויר לא יוצא הכל בסדר.

היום בבוקר אני מגיעה לשטח המירוץ קצת מאוחר מכרגיל (מה בוער), האופניים כבר שם מהערב לפני.  דבר ראשון  שאני עושה זה מנפחת גלגלים- הגלגל הקדמי מתפוצץ לי בפנים. 

"מגיע לך סתומה, עכשיו תרגעי, תחליפי פנימית יש לך בדיוק מספיק זמן אם תהיי יעילה כדי לא לפספס את התחלת השחיה."

מחליפה מכניסה פנימית חדשה מחברת  את המשאבה מנפחת והאוויר לא נכנס. לוקחת משאבה אחרת - לא נכנס. משהו שוב דפוק בוונטיל מה שאומר שמהשאבה שלי דפוקה ודופקת את הפנימיות. אין לי עוד פנימית. מחוץ לשטח ההחלפה יש "מצילי מירוצים" מקצועיים מחנות אופניים מקומית. 

"תסדרי קודם את כל הציוד שלך, תלבשי את החליפת שחייה ואז תרוצי אליהם. סתומה"

אני מקשיבה לעצמי, מסדרת הכל, לובשת חליפה ורצה עם צמיג ביד החוצה אליהם. הם מחליפים ביעילות ובזריזות אני רצה חזרה מרכיבה את הגלגל בדיוק בזמן לרדת לאגם שמרוחק כחצי קילומטר. בחצי הדרך למטה אני רואה שהפלתי איפושהו מהיד את כובע השחייה עם המספר שלי. אני רצה חזרה כנגד זרם האנשים ויש לי מספיק שכל לצעוק תוך כדי הריצה "מי מצא כובע" מי מצא כובע" ואכן אחת הנשים שהרימה אותו נותנת לי. אני מגיעה לאגם והמשקפת שלי נופלת על הדשא. איש אחד שחושב שהיא של מישהו אחר מרים אותה ומתחיל לרוץ אחרי המישהו האחר אני קולטת אותו ברגע האחרון ורצה אחריו. די נו ממש בדיחה.

אני חייבת לציין שעד כאן הייתי עדיין רגועה. אמנם פעלתי מהר ובלחץ הדופק שלי בטח עלה אבל שום דבר מיוחד. אין פאניקה. השחייה התחילה ועברה בשלום. ללא ארועים שיש לדווח עליהם. שני קילומטר לפי הספר כנראה קצת יותר לפי הזמנים של כולם. יאללה החוצה.

לוקח לי בדיוק דקה מתחילת הרכיבה להבין שמשהו לא בסדר אבל אני לא יודעת לזהות מה. יש מהאופניים רעש לא תקין. אני בודקת את הברקסים את הנעילות את השרשרת הכל נראה בסדר. אני ממשיכה. אני עובדת נורא קשה אבל מרגישה שהאופניים לא נענות לי כמו שצריך. "תפסיקי ליילל תתחילי לדווש". אני מתאמצת נורא. אני יודעת פחות או יותר איך הרכיבה צריכה להרגיש לי אבל היא לא מרגישה ככה. לאט לאט גם ההוכחות מתחילות להגיע. אנשים עוברים אותי בכמויות. אנשים שלא אמורים לעבור אותי. ועוד בעליות? מה פתאום! גוועלט. 

עכשיו בלי צחוק- אף פעם באף מירוץ לא הייתי במצב נפשי כזה. כנראה שהכל נבנה בי וזה כבר היה מעבר לכוחותי. פעם ראשונה שממש רציתי לפרוש. לא רציתי להיות שם יותר. זו תחושה חדשה ומאוד לא טובה. בערך בקילומטר ה -50 לתוך הרכיבה הנוראית הזו ראיתי את האיש והבנות ועצרתי לידם. עצרתי! לידם. (אתם לא מבינים בחיים שלי לא עצרתי באמצע מירוץ באופניים) והסכר נפרץ. התחלתי לבכות אמרתי לו שאני רוצה לפרוש שכלום לא בסדר שהבאר ריקה. ידעתי שאני ארגיש חרא אם אפרוש אבל לא היה אכפת לי. היה לי רע. הוא שכנע אותי שפשוט אפסיק להתייחס לזה כמירוץ ואנסה להמשיך עוד קצת. הוא ראה בעצמו שאני בפיגור עצום יחסית לעצמי. הסכמתי לנסות עוד קצת. אחרי שעזבתי אותם והמשכתי גיליתי שמרוב הבכי נפלה לי עדשת המגע מהעין. לא יודעת אם ניסיתם פעם לרוץ או לרכב בלי עדשה אחת. בלתי אפשרי. הכל מתעקם. זה ממש מסוכן.  עצרתי (שוב) בצד בתקווה שלא אמצא אותה ותהיה לי סיבה רשמית לפרוש. מצאתי אותה על משקפי השמש והכנסתי אותה חזרה לעין. (כל עצירה כזו כמויות של רוכבים עוברות אותי). 

אין לי מושג מה היה זה בקילומטר השישים! לרכיבה שבגינו החליט איזשהו כח עליון להזיז את העננים שכיסו את מוחי הפעוט ולהכניס לראשי את המחשבה הבאה: "יכול להיות שאחרי הפנצ'ר של הבוקר הרכבת חזרה את הגלגל באופן לא נכון?"

קלון צריך שיכתב באותיות קידוש לבנה:

אני מילולי לולי עם שנים של ניסיון ברכיבת אופניים הרכבתי את הצמיג הפוך!!! שישים קילומטר רכבתי עם צמיג הפוך.

התוצאה לטובת אלו מכם שלא רוכבים היא חיכוך מתמיד של המסגרת בברקס, רעשים של הסנסור שנתקע בשפיצים של הגלגל ובאופן פחות טכני -כאילו שמישהו מחזיק אתכם עם חבל מאחורה ועוצר אתכם כל הזמן.

עצרתי (פעם שלישית) בצד הפכתי את הגלגל ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות. כנראה שלא עשיתי אף אחד מהם מרוב שוק. נותרו 30 קילומטר לרכיבה. תסלחו לי שאני אומרת את זה על עצמי אבל טסתי את 30 הקילומטר האלו כמו שלא טסתי מעודי. השחרור עם כל התסכול שהצטבר  בי פרצו החוצה. שחררתי צרחה על האופניים שהרעידה את ההרים (fucking shit  אם את מתעקשים לדעת) והתחלתי למחוק קבוצות שלמות של רוכבים. אני חזקה, ידעתי שאני חזקה, הרגליים שלי התחזקו הרבה אחרי ריצות השטח וידעתי בתוך תוכי שככה אני יכולה לרכב. יחד עם זה יש גבול לכמה אפשר לפצות ב 30 ק"מ על 60 דפוקים. הצטערתי שאין עוד 20 ק"מ. באמת. ידעתי שעם עוד קצת מרחק אצליח להחזיר לעצמי הכל. אבל לא היו עוד 20. היתה רק ריצה. 

רצתי טוב. המשכתי לעבור אנשים. רצתי את הריצה הכי מהירה שלי עד היום בחצאי איש ברזל. לא היו לי אשליות. היה לי ברור שאין מקום לקסמים. ההפסד היה גדול מדי אבל זה היה אימון טוב לנשמה לרוץ חזק ולהתאמץ 21 ק"מ כשאני יודעת שאני לא מתחרה על מקום אלא פשוט כדי לסיים כמו בן אדם משהו שהתחלתי. להיות דבקה במטרה  עד הסוף למרות יום מחורבן  ולא להגיד "טוב נו, היום הזה אבוד ממילא אז אני אוותר לעצמי".  

סיימתי בזמן איטי ב 11 דקות משנה שעברה. לא אסון יחסית לאירועים. (אני אומרת לכם אני שטסתי שם בסוף על האופניים).  

מקום 12 בקבוצת הגיל שלי. אני יודעת בלב שיכולתי להתברג יופי בחלק העליון של העשיריה בקבוצת הגיל שלי לו רק... אבל זה לא שווה כלום.

 בדברים האלו אין תירוצים אין אם... ואין אולי... יש רק בדיוק את מה שהיה. 

זהו. הוצאתי את זה.

עכשיו תקחו את כל מה שכתבתי ותכניסו לסוגריים. כי כל זה לא באמת חשוב.

יום שלישי. מחרתיים. הניתוח השני של הבת שלי. תחזיקו אצבעות.