בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

אני חושבת שהרופא שלי קצת אידיוט. הרופא חושב שהפיזיוטרפיסטית שלי אידיוטית. מישהו בעולם שם בחוץ בטח חושב שאני אידיוטית, ככה רק בשביל להשלים את המעגל.

ספטמבר. זמן סליחות. אני צריכה לבקש סליחה מהגוף שלי. לא ממש. אבל קצת. מירוץ די מהיר של 50 ק"מ, מירוץ שטח של 80 ק"מ, חצי איש ברזל ומירוץ הרים של 50 ק"מ שאם הייתי צוברת ריבית בכמות שהוא צובר גובה הייתי עשירה. כל זה תוך חצי שנה. פלא שיולי מצא אותי מרודדת ושטוחה?

ספטמבר, החלטתי אחרי חודשיים של כלום, יהיה חודש של הבראה. הבראה מתחילה בראש. הראש צריך לפנות קדימה ולהפסיק להסתכל לאחור. אם אמשיך להגיד לעצמי "רגע, רק לפני חודשיים רצתי ריצות של חמש שעות, רק לפני חודשיים עשיתי שבועות של מליון קילומטרים באימונים" אני לא אגיע רחוק. להכניס לראש ולהפנים שמה שהיה היה. הלאה. להכניס לראש  שכרגע שום קצב לא איטי מדי בשבילי, שום מרחק לא קצר מדי בשבילי ושכן, מתחילים כמעט מהתחלה. לא ממש מהתחלה אבל בערך. כרגע זה מה יש. נשמע קל אבל קשה לישום. קשה לשחרר. אבל זה שלב הכרחי. רק אחריו אפשר להתקדם.

הבראה ממשיכה בפעולה. תור לרופא, בדיקות דם מקיפות, בדיקות שתן וצואה צילום רטנגן לגב ועצם הזנב. הרשמה ליוגה. תכנית אימונים קלה ופיזיותרפיה.

הרופא אומר שעצם הזנב זה כלום. "רזה מדי, עצם בולטת מדי, משטחים קשים מדי. לא קשור לריצה. תקני כרית בצורת סופגניה תשבי עליה יעבור." אמרתי לו שאולי עדיף שאוכל סופגניות ואגדל ריפוד בתחת במקום. אמרתי כבר שאני חושדת שהוא אידיוט? הפיזיותרפיסטית אמרה "חוליה זו וזו תקועה מאחורי זו וזו בגלל שרצת הרבה ירידות. אפשר לתקן". נתנה תרגילים רוצה לראות צילומים לדעתה זה מה שמשפיע על עצם הזנב. הרופא מנופף בידיו ביאוש כמעט אכל לי את הראש היום כשאמרתי לו מה היא אמרה חוץ מהמילה "בולשיט" הוא אמר את הכל. אויש שתקו כבר כולכם אני עוצמת עיניים נושמת עמוק ומקשיבה רק למורה ליוגה. יש לה מבטא צרפתי, קול מרגיע וגם מפזרים בחדר נרות. שיעזבו אותי השניים האחרים באמאשלהם. 

הצילומים עצמם תקינים. בדיקות הדם שתן צואה שלי? ערכים שיוכלים להיות דוגמני צמרת בתצוגת אופנה של דמים. במיוחד אני גאה בברזל וB-12  שלי כאילו גידלתי אותם בעצמי בגינה. נקמת הטבעונים ברופאים ספקניים.

ספטמבר חודש של הבראה ושל הגיון. מרתון ניו יורק בעוד חודש וחצי. אני כרגיל, לא מוכנה לוותר על המירוץ רק כי לא התאמנתי חודשיים. מצד שני אני מחזיקה את עצמי להמנע מטעויות. אסור לי לנסות לקפוץ לאיפה שהאימונים שלי היו אמורים להיות. אסור לדמיון שלי לרוץ למה הייתי אמורה לעשות. אני רצה שלוש פעמים בשבוע. זהו נקודה. פעמיים פחות משעה ופעם אחת קצת יותר ארוכה. מזכירה לעצמי שוב ושוב כמו מנטרה ששום קצב לא איטי מדי שום מרחק לא קטן מדי. קניתי נעלי ריצה לכבוד המירוץ הזה. במסגרת הצעדים שלי לנסות להקל על הגב שלי. קניתי נעליים אתם מבינים? אחרי שנתיים בלי נעלי ריצה. יותר הגיון מזה אני כמעט ולא יכולה.

את שאר הימים אני ממלאה ביוגה. יש שיעורים שאני מסוגלת לפרוץ בבכי בסופם מרוב שחרור והקלה ואני תוהה, כל כך הרבה מתח צברתי בתוכי?

פתאום שמתי לב שבתוך האותיות של  היגיון מסתתרת המילה יוגה. הו אני גאון.

האמת צריכה להאמר. אני חושבת שבשישה חודשים הראשונים של השנה הוצאתי את הגוף שלי מאיזון הורמונאלי. יש דבר כזה. יש לזה אפילו שם מקצועי  כולל. (Female Athlate Triad) לא הייתי לוקחת שום דבר בחזרה. אבל עכשיו צריך לתקן לאזן ובשביל זה ללכת קצת לאחור. אף אחד לא אמר שעמקים פחות יפים מפסגות. גם וגם. צמחיה שונה.  זמן ועת לכל דבר. ואני אומרת תודה על זה שאחרי מה שעשיתי לו לגוף הוא גומל לי בכאלו תוצאות של בדיקות. אנחנו עדיין חברים, אני והגוף שלי. זו רק כזו מן תקופה של חיזור מחדש. הזמנתי אותו לדייט במרתון ניו יורק. הוא אמר שיבוא אבל לא מבטיח שישאר עד הסוף. בסדר. אני לא לוחצת. אתן לו את הזמן שלו. גם אם הזמן שלו יהיה הרבה  שעות. ניו יורק יפה בסתיו והחיים ימשיכו גם אחר כך.

שנהיה לראש ולא לזנב.

" אהההה, זה קולמן" אמר האיש.

בזמן שהוא אומר לי את זה הוא מחייך וממשיך להפוך כמויות בלתי נתפסות של בשר על הברביקיו בחצר שלו.

"אהה, זה קולמן"   המילים מהדהדות אצלי בראש והוא בכלל לא שם לב שהלב שלי דופק כמו משוגע.

כבר מזמן שמתי עין על הבית הירוק. חודשים ארוכים שהבית הזה אצלי בראש רשימת החשודים. זה בית חריג בנוף הבתים בשכונה.  ישן יותר, בלי גדר ובקיץ הדלת שלו תמיד פתוחה. על הדשא יש שולחן וכסאות. רגילים. שולחן וכסאות פשוטים שנולדו הרבה לפני שנולד המושג "ריהוט גן". על השולחן תמיד מונחת מאפרה.  מתוך הבית יש חבל ארוך שמאפשר לכלב חופש להסתובב בדשא. מבלי שאף פעם הייתי בפנים אני יודעת שיש שם בלאגן. אבל לא בלאגן דוחה. בלאגן מזמין, כיפי כזה. בלאגן של חיים, של סדר עדיפויות שונה. על הדשא, בסופי שבוע או בערבי הקיץ, תמיד יש אנשים, לרוב צעירים ובשר ועשן ולפעמים גם שירים. 

בימים שהייתי מתגעגעת נורא הייתי יושבת בפארק שמול הבית הירוק ובולשת אחר התנועה שם. לו לא הייתי פוחדת שיעצרו אותי בטח הייתי מביאה גם משקפת. בכל פעם שסיימתי ריצה והלכתי כדי להתקרר הייתי עוברת שם הלוך וחזור כאילו במקרה. אבל אף אף פעם לא אזרתי אומץ לעצור ולשאול. עד אתמול.

האיש הזה עמד שם והפך את הבשר. מטילדה ישבה לא רחוק ממנו. עצרתי לידה. ליטפתי אותה. האיש יכול היה להתעלם. אבל הוא התחיל לדבר. 

"זאת מרי-קיית" הציג בפני את החתולה. 

"מה פתאום, זו מטילדה" אמרתי בתוך הלב שלי ומבחוץ חייכתי, הצגנו את עצמנו אני והאיש ולחצנו ידיים.

"היא היתה מבקרת אצלנו לפעמים, בבית מאחור מעבר לפינה" אמרתי לו והלב שלי התחיל במרוצה.

"כן, היא מסתובבת לפעמים".

לשתוק או לדבר, לשתוק או לדבר, לשתוק או לדבר, עכשיו או לעולם לא, דברי אישה!

"יש עוד חתול שבא לבקר פעם איתה, הוא עכשיו בעצם גר אצלנו" אמרתי.

"אההההה, זה קולמן" שלוש מילים. שנה של מסתורין. קולמן.

החלפנו סימנים כדי להיות בטוחים. הקולר פשפשים שהופיע יום אחד (זה הוא שם), הקעקוע באוזן, הכל מתאים. 

כן, קולמן.

הוא סיפר לי שקולמן היה גור חתולים שנאסף. גור שנמצא עזוב בתוך כיריים לבישול של מחנאות תוצרת חברת קולמן על איזה אי. מכאן שמו. הוא אומץ וטופל ועוקר וקיבל חיסונים וחי בשלווה בבית הירוק.

יום אחד, הבת של האיש שכנראה חזרה לגור שם הביאה איתה כלב ושני גורי חתולים נוספים. מטילדה ואחותה התאומה (שבינתיים נטרפה על ידי קיוטי).  קולמן שהיה אז בערך בן חצי שנה החליט שזה יותר מדי בשבילו. קם והלך.

"הוא תמיד היה נשמה חופשיה" אמר לי האיש "יודע מה הוא רוצה".

שאלתי אותו אם הוא עדיין מגיע אליהם כי אני לא יודעת לאן הוא הולך כשלפעמים הוא נעלם. 

בערך פעם בשבועיים לקצת זמן. הוא ענה.  

הבטחתי לו שקולמן אהוב ומטופל.

הוא לגמרי היה בסדר עם זה. לא היתה לו שום בעיה.

איש כלבבי. לא רכושני. 

קולמן.

מן שם שכזה. כל מיני מעגלים נסגרים. 

יוליאוגוסט. חודשיים שנספרים תמיד בנשימה אחת. צמד חמד. כאן, יולי היה האלטר אגו של אוגוסט. יולי גשום ואפור שלא מוכן שאף אחד יבלבל אותו עם העובדות. אבל אז בא אוגוסט וחיפה עליו בשמש נעימה וחייכנית ושבועות שלמים ללא גשם בהם העיר יצאה מגדרה כי בקיץ כאן כולם משתנים ומתקלפים ונפתחים  ואפילו ההרים נראים גאים מתמיד והכל תופס פוזה של גלויה. אז רגע לפני שהסתיו שחושב שהוא מצליח עדיין להסתתר מאחורי סינרה של השמש אבל בעצם כולם רואים אותו מגיע, הבה נסכם את הקיץ שהיה.

דברים להתעצב בהם:

"היא"- כתבתי עליה בפוסט הקודם. אין מה להוסיף כלום לא השתנה. המצב עדיין רע.

אנחנו- גם אני וגם האיש שלי כמו שתי גרוטאות פח משומשות שזרוקות בערימה בפינה. הוא כבר מעל חודש מושבת מריצה בגלל איזה גיד שלוחץ על עצב או עצב שלוחץ על חוליה או חוליה שלוחצת על עצם או משהו שלוחץ על משהו ולך תמצא מה. אני כנראה עומדת לגדל זנב מפואר של סנאי מכוער אחרת אין להסביר את הכאבים שיש לי כבר מספר חודשים בעצם הזנב. לשבת זו משימה לא פשוטה וגם שאר הדברים לא ממש מציאה. בשבועיים האחרונים רצתי אולי שלוש פעמים. מרשים אה?

זהו התפרקנו. 

דברים לשמוח בהם:

משפחה- ההורים שלי ואחותי. היה ביקור מופלא. כל מה שחשבתי,כל מה שרציתי וכל מה שהייתי צריכה. מה שהכי כיף בביקורים שלהם הוא לגלות תמיד מחדש שכולנו קורצנו מאותו החומר וצריכים את אותם הדברים כדי להנות בחיים. הליכות ארוכות, קצת ים, קצת טבע, כוס קפה ולקשקש בלי סוף. כמה זה היה לי חסר. אני תמיד בוכה כשאני נפרדת בשדה התעופה. זה קשה אבל לגמרי שווה.

ירקות- את הזמן שהתפנה לו מזה שהוא לא רץ הוא משקיע בגינה. כבר שבועות שאנחנו אוכלים תוצרת ביתית ירוקה. חסה משני סוגים, פטרוזיליה, בזיליקום, זעתר, רוזמרין, בצל ירוק, עירית נענע ועוד. יש בזה משהו כל כך פשוט והכל גדל כל כך יפה ומזמין, מקושט בפרחים צהובים שמרחיקים מזיקים. יש משהו במראה הזה ובטעם הזה שממלא את הלב בשמחה.

והדבר האחרון שהביטוי "לשמוח בו" לא מבטא מספיק את קשת הרגשות:

ריצה אחת של 20 דקות.

שלשום.

אני והיא-הבת הגדולה.

אחרי כמעט שנה, המון דאגות, שני ניתוחים, פאזלים של אלפי חלקים, חתול אחד ועצם אחת שמחלימה.

התרגשתי נורא. שמונה זנבות אני מוכנה לגדל ולכאוב העיקר שהיא תוכל לרוץ מאושרת וחופשיה.