לפני הלחי שלי נרגעת מכאפה אחת שמביאים לה, הלחי השנייה מקבלת עוד אחת.

קשה לי עם המצב כרגע,

וגם אין לי פיתרון.

הפיתרון היחיד שיש הוא לקום וללכת.

ואם אני הולכת אני לא חוזרת.

אין לי כאן כלום, לא משפחה, לא חברים.

ואני כמו סתומה, שהמקום הזה לא ראה זכר ממני כבר שנים

רק מחפשת איפה לכתוב, איפה להוציא את הכל.

כי אני נחנקת מעצמי.

הכל היה פשוט יותר אם הייתי מקבלת התקף לב קטן.