"יש לך את הפלאפון שלי?" שאלתי ביום שלישי במשרד בו אני עובד.

"לא," שולף הלה את הפלאפון שלו ואני מתחיל לדקלם "054... " והבחור מתקתק על הפלאפון שלו. בסוף הוא עוצר בפליאה "יש לך מספר נורא קל!" הוא אומר בתדהמה, "אני אפילו לא צריך לכתוב אותו כדי לזכור אותו!".

אני – מחייך בשעשוע, שכן, התגובה הזו מוכרת לי. הבוס מצידו גם מגחך. "הוא מקומבן, אמרתי לך!" הבוס אומר בחיוך קל, מכיר אותי היטב.

"מה אגיד לך, ככה זה כשלומדים אצלי בפקולטה, הכל קומבינות..." אמרתי לבוס.

אז עברו בינתיים שתי בחינות מועד ב' איומות. למעשה, יותר נכון, זו של אתמול שהיתה נוראה ואיומה כי למדתי אליה רק ביום לפני, ובין לבין, ואין לי מושג מה הלך שם בכלל. אבל אם יש מצב לקבל ציון עובר בה אני מוכן לרדת למתרגלת (וקוויקי העיר שזה נשמע רע כשאומרים שמוכנים לרדת למתרגלת ). המתרגלת אגב רוסיה, רק מהזן הלא כוסי (רגע, כוסי-רוסי זה מתחרז! עליתי על חרוז! ).

אבל איפה הקימבונים, בוודאי אתם שואלים? ובכן, שלשום גם היתה בחינה איומה ונוראה,   ואני, עבדכם, חטפתי פחד בחינות. הלכתי למרצה התבכיינתי לו, קצת דיברנו וגילינו מכנה משותף מבחינת דברים שיש לשנינו ובסוף הוא הסכים לתת לי מועד ג' לבחינה, רק שלא היה אף אחד שעושה ג' אז הסכמנו על עיסקה שפרטיה חסויים רק שיהיה ברור, זה מקצוע שנודד לי כבר פעמיים כל סמסטר לסמסטר העוקב אחריו! כמו היהודי הנודד הזה שאי אפשר להיפטר ממנו... אז עכשיו הוא נודד פעם שלישית ואני מקווה שגם האחרונה!

הבעיה התגלתה במזכירות הפקולטית ששם המזכירה כבר מכירה אותי מהקומבינות של השנה הראשונה, השניה וכו' והיא כבר לא מוכנה לקבל את כל החתימות של המרצים וזה. ולי המערכת של הסמסטר הזה כבר עמוסה וגדושה מדי (יש לי כבר קורסים שאני לא הולך להרצאות אלא רק לתרגולים וגם זה בדוחק) בגלל שאני מריח את הסוף וכבר בוער לי להיות בחוץ. בסוף היא התרככה אבל עדיין טוענת שהכל זה "בעיה במחשב" אז עכשיו אני צריך ללכת לעוד איזה מקום שצריך גם שם דיבור ונראה איך סוגרים את הפרשה. אני אומר שאין דבר אי אפשרי, יש רק דבר שאי אפשר לכופף. לא צריך לשבור, צריך לכופף. זה פחות כואב.

אבל חשבתי על קומבינה מעניינת שבשבילה אני צריך לחכות לציונים של הבחינה מיום חמישי שלא הייתי בה כזכור. אני מתכוון להציע לו שיעשה הימור כדאי (סורי, צונזר) ונראה איך הוא יקבל את זה. העסקה המשופרת הזו יותר כדאית לי בגלל כל מיני שיקולים שקשורים למדדים במוסד להתעללות גבוהה. המקום הזה מעאפן להדהים.

טוב, האמת, הבטחתי לכתוב קצת על מין (למרות הערתה של תיאו למטה) או להוציא את עצמי רשע (יצאתי צדיק ) אבל אני אכתוב על זה קצת יותר מאוחר. פשוט עניין של סדר עדיפויות מה יותר דחוף לכתוב .

"היי מה זה?" שאלתי את הנהג אוטובוס קו 9 כשהוא עבר ליד בניין העיריה וראיתי מלא עבודות.

"אה זה, עובדים כאן בשביל הבחירות. משהו, אתה לא תאמין, שלושה ימים הולכים לשבת פה ולעשות בלגאן. לשדר. (נחירת בוז) 'דמוקרטיה בפעולה' חבל על הזמן איזה פקקים שיהיו כאן" ענה הנהג.

"זה אומר ששלושה ימים תיסע במסלול עוקף עיריה?" אמרתי, מתאר עם הידיים.

"היית מת" הבטיח לי הנהג.

אז שלושה ימים יהיו ליד בנין העיריה מלא אירועים ובלגאן, כמה חבל שאני אחמיץ את זה בחיפה הרחוקה, לא שחסר לנו בעיר הירוקה הזו אבל זה הרבה יותר מעניין בת"א. רק שם הכל מגיע למהומות וצריחות, בעצם, זה לא מה שקורה בירושלים? .

והלכתי לי בבן יהודה, במסגרת סידורים בת"א בשישי האחרון, עצרתי באמצע הרחוב, הסתכלתי במסך של הפלאפון, קורא את התשובה ב-SMS, ואז התחיל לי חיוך קטן באמצע, והתרחב והתרחב עד שצחקתי, משועשע לגמרי, משהו. מה שהחיים מזמנים לנו.

היה לי חבר מהצבא. הוא כמעט הצליח להרוג אותנו בתאונת מכונית (צעירים ופרועים), ומאז התחברנו כמו אחוקים משוגעים. יותר נכון הוא היה משוגע יותר ממני (אני התברגנתי בינתיים) ואז אחרי הצבא איבדנו קשר ונפגשנו מפעם לפעם, באקראי כזה. תכל'ס לא ראיתי אותו שנה. אז שלשום שלחתי לו הודעה בSMS:

"מה קורה גייבר? איך החיים? שמע, אני בת"א, בא לך להיפגש?"

התשובה הגיעה אחרי חמש דקות: "הי, אני בנאירובי, קניה. עובד פה בחווה כבר חצי שנה. מקווה שהכל טוב אצלך. ביי."

אז קניה זה בדרום אפריקה אם מישהו לא יודע את זה. ממש. סמס מישראל מוצא מישהו באפריקה במקום הכי נידח שאפשר. ועוד חוזר עם תשובה ובעברית צחה. קיצר צחקתי מזה. אמרתי לו שכשיחזור מאפריקה, שייצור איתי קשר ונשב לחומוס משובח.

האמת נדמה לי שאני יודע מה הוא עושה בקניה. חבר שלנו יצא לשם, מצא מלא כושיות והשתקע שם בזיונים של כושיות צעירות קטנות ומחרמנות (ואני מקווה שבלי איידס), אז אולי גם לחבר הזה נתקע היתוש שהוא רוצה הרמון שלם (של ניגריות). שיהיה בריא. העיקר שנאכל חומוס בארץ. לדעתי תוצרת הארץ משובחת לא פחות (וכמו שתמו'ש העירה, גם סנובית יותר, אבל לתלונות – אליה, לא אליי!)

ואחרונה לסיום: פינת הדוקטור והמין (הבטחתי קצת, בלי קשר למה שאלך לכתוב בפוסט הבא)

ידיד שלי אמר לי "תשמע, שאלה אותי אחת למה אין לי אזיקים בארון או במגירה, או לפחות תחליפים כמו חגורה, חבל וכו'?"

אמרתי לו "דביל. רד ל-40, ועכשיו תקשיב. היא צודקת, תסדר לעצמך אזיקים ודחוף. חבל צריך שיהיה לך תמיד! על החגורה אני לא ממליץ."

אמר לי "אבל... אבלבל, אתה לא היית רוצה שהבחורה תסמוך עליך ברמה כזאת שהיא תרשה לך לכפות אותה באזיקים ושתהיה נתונה לשליטתך הבלעדית ולרחמיך וזה?"

התשובה שלי היתה קצרה: "מי צריך את זה. תקשור לה את הידיים ברופף למיטה, תשים לה מטפחת על העיניים, נשק אותה ואז לך תפשק לה את הרגליים ותעבור לה על הגוף מהרגליים עד לבטן עם הלשון, ולמעלה וללחוש לה לחישות מחרמנות באוזן מה אתה הולך בדיוק לעשות לה, להבטיח לה, ולגעת בנקודות שאתה מבטיח תשומת לב מיוחדת בהן, שהיא תקלוט איפה בדיוק. והיא תתמסר לך. באחריות. הבעיה היא שקודם כל אתה צריך בחורה שקשורה למיטה!"

זהו להיום. פוסט ארוך. תיהנו ושבוע מקסים. מיקי ומאלורי נוקס שולטים, אגב. סאיונארה!