אמנם זה לא היה הפוסט אשר אליו כיוונתי, משום שרציתי לספר סיפור אחר אבל היה לי ויכוח עם הבימבה שלי אם כדאי להוציא את אותו סיפור או לאו. בכל מקרה ניחא, ויתרתי לה למען שלום בית בלית ברירה גם הקטע הזה יספיק, כמו הפתגם (מעניין מי המציא אותו) אם אלוהים רוצה, גם מטאטא יורה.

אז רעננתי כמה דברים ישנים על מנת לחנך את הילדים בהילכות דייטר סידרתי לשעבר (אך מאז "הזדקנת, מר ויליאם וכשלג הלבין שערך.." – ונראה אותך, לי עברון, אם תזהי מאיפה השורה לקוחה, גם אם זה קצת קשה, אבל רמז: סיפור ילדים קלאסי מ-1865 ). למען הצדק, יצויין כי הקטע הבא הוא עיבוד אישי למקור ישן שמחברו עלום.

על אף פי שהרושם הראשוני בדייטים תלוי יותר בהופעה, שפת הגוף וקול מאשר במה שאנו אומרים, פלירטוט מוצלח גם דורש כישורי שיחה טובים. ה"אמנות" של פלירטוט מילולי היא בעצם, אחרי הכל, פשוט חובה בסיסית לדעת את חוקי השיחה, את החוקים הלא כתובים של אתיקה השולטים בשיחה ובהקשבה. אם תסתכלו באנשים משוחחים, תגלו שהשיחות הטובות יכולות להיראות לגמרי ספונטניות אולם האנשים המעורבים עדיין מציייתים לאיזשהם חוקים.

למשל, משפטי פתיחה. כאשר המילה פלירטוט צצה ועולה לה באוויר, אנשים פתאום נעשים משועבדים ל"משפטי פתיחה". הגברים מדסקסים על משפטים שעובדים ומשפטים שלא עובדים (כמו "מה השעה?"), והנשים צוחקות על הגברים שמשתמשים במשפטים נדושים או מוזרים, וכולנו, נודה בכך או לאו, כולנו רוצים למצוא את אותה דרך מושלמת ומקורית לפתוח בשיחה עם הבחורה שמצאה חן בעינינו.

התשובה, במפתיע, היא שבעצם משפט הפתיחה לשיחה הוא לא כזה כל כך חשוב, וכל המאמץ הזה להיות מקורי הוא בעצם קצת מיותר. תודו בזה, בנות. זה עושה רושם, אבל תמיד עולה השאלה מה הלאה? העובדות הן שמשפטי פתיחה רבים הם לעתים רחוקות מקוריים, שנונים או אלגנטיים ונחשו מה, רבים גם לא מצפים ליותר מזה מהם. למעשה, משפטי הפתיחה לשיחה הטובים ביותר הם אלה, בפשטות מלאה, אלה שקל לזהות אותם כניסיון לסיפתח לשיחה.

מי שראה סדרות בריטיות בוודאי יזהה את הגברים עגומי המבט, העומדים ומביטים בשמיים האפורים ומפטירים "יום נאה, האין זאת?" או "לא מרגיש כמו קיץ, נכון?". טוב, אל נצור את בריטניה, אבל ברור לנו שאלה הם משפטים המובילים לשיחה. העובדה שמשפטים אלה מנוסחים בצורת שאלה או נשמעים כך, אין פירושה שהדובר אינו בטוח אודות טיב מזג האוויר וזקוק לחיזוקים. לא. הכוונה היא שהדובר מחייב אותנו גם לענות ולפתח שיחה.

כמובן שבריטניה אינה ישראל אולם כך או כך, שם ברור כי המשפטים האלה הם שווי ערך לאמירה הלא מילולית של "אני רוצה לדבר איתך, האם תדברי איתי?". תשובה ידידותית, המלווה בשפת גוף חיובית כמו חיוך, או השתנות בטון של הקול שניתן לקשרה עם הסכמה, בעצם אומרת "כן, אשמח לדבר איתך", אבל לו היינו פוטרים את השאלה במילה אחת "אכן" או "אמת", וכו', ועם שפת גוף שלילית, היה ניתן בבריטניה להבין שאיננו רוצים לדבר. לא חייבים לדבר דווקא על מזג האוויר, גם הערה במועדון של "קצת צפוף פה, לא?" תשרת את אותה המטרה. המילים לא חשובות בכלל, ואין כל צורך להיות שנון או משעשע – פשוט להעיר הערה עמומה וכללית ביותר שמנוסחת או כשאלה או בטון עולה כאילו שאלת שאלה.

למעשה, הערת השאלה הכללית הזאת מהווה דרך מוצלחת ביותר להתחיל עם אנשים זרים משום שהיא פשוט אפקטיבית. האופי הלא-אישי שלה גורם לה להישמע לא מאיימת או מלחיצה או פולשנית מדי (בניגוד ל"תספרי לי מה עובר בראשך החמוד?"). טון השאלה הידידותי או הסיומת "לא?" בעצם מזמינה אותנו לענות, אך היא לא תובענית כמו שאלה ישירה או שאלה פתוחה.

תחשבו על זה. יש הבדל בין הערה חקרנית כמו (אם נחזור לשניה לבריטניה הקרירה) "מזג אוויר רע, נכון?" לבין "מה דעתך על מזג האוויר?" למי משתיהן היה יותר נוח לענות? לראשונה. השניה זו כבר שאלה ישירה שמחייבת תשובה בעוד שהראשונה מאפשרת לך לענות בקצרה או כלל לא אם אינך רוצה לפתוח בשיחה. יותר קל גם לדוגמא, לדבר על נושא שקורה לשני אנשים באותו זמן במשותף, כמו צפייה באירוע ספורט, או פעילות חברתית משום שאז יש איזשהוא בסיס משותף לזרוק הערה עליו או שאלה כללית בנושא כמו "מכבי ת"א הולכת להפסיד עכשיו?" (טוב, זה שאני שונא את מכבי ת"א אין לזה קשר! אני לא הייתי שואל אלא הייתי שם סימן קריאה! )

עכשיו, לפי התיאוריות, ככל שהתשובה ארוכה יותר כך יש לך יותר סיכוי. אני טוען שלא (החישוב שלי מתבסס על כמה אוויר הבנאדם מוכן לשחרר לעולם במשפט אחד, וזה תמיד יהיה קטן יותר מהצפוי). יותר חשוב שתהיה תשובה, ויותר חשוב אם היא כוללת שאלה כלפיך או אפילו "אתה" או "אני" למשל משפט: "אני לא חושבת שמכבי תפסיד, למה אתה חושב?"- כאן יש בהחלט סיכוי לפתח שיחה, בהנחה שתדע לפתח אותה מהמשפט הזה. שימו לב, אין כל משהו מקורי במשפט הזה, שום שנינות או מקוריות. אפשר אפילו לפטור את זה כנימוסי, משעמם להפלצה בעליל, או בלתי חשוב, אבל למעשה, היתה כאן דריסת רגל בדלת. המשפט זוהה, נענה בחיוב, (או בשלילה, בהנחה שהגברת לא פנאטית של מכבי) והיעד (יעני, הגברת הנחמדה) גם תרמה פרט על עצמה (היא אוהדת מכבי) והביעה נכונות לדבר איתך.

ולסיכום הפוסט עד החלק השני: הטעות הכי ענקית שראיתי אנשים עושים – מנסים לפתוח בפלירטוט במקום פשוט לדבר, לפתח שיחה, בפשטות. יותר קל להתחיל שיחה בכך, ולהיסחף בה, ומה בכך, גם אם הבחורה שרצית לדבר איתה אינה מוצאת אותך אטרקטיבי ודוחה את הערתך, עדיין תימנע מלהעליב אותה וגם תימנע מהפגיעה של דחייה מפורשת "עוף לי מהפרצוף" או התעלמות מופגנת ממך (אני לא הייתי אומר "איזה קרפד מבחיל אתה!" היות שאין אנשים שהם קרפדות למרות שהם דוחים מספיק. תאמינו לי, "נסיכים" כאלה יש רק באגדות ).

אז סאיונארה להיום. הפרק הבא בסידרה יהיה "תן וקח, בשיחה". הערות יתקבלו בברכה . וכמובן, אם לא אספיק, חג פסח שמייח וכשר לכולכם (גם לכופרים, כמוני לדוגמא).