בהשראת אני יודעת וזאת אני
סתם כותבת
ו empiarti שהיוותה טריגר לפרסום הפוסט.
ברשותכן אצטרף לחגיגה המשפחתית
הזאת.
- אני באטמן ! – צעקתי בעודי תלוי הפוך במגרש המשחקים.
- אדם, הילדים מפחדים ממך – אמר תומר - תיכף יזמינו לנו משטרה.
- אתה כבד – עניתי לו, יש לי שבוע לגיוס, תן להתפרע.
משמרות אינסופיות במקדונלדס, ריצות כמעט יומיות מפסגת זאב לגבעה הצרפתית ובחזרה
כדי להתכונן לטירונות, הבית חצי ארוז בגלל המעבר, תעזוב אותי בחייאת רבעק !
ואז, בעודי תלוי כך על הנדנדה הפלאפון צלצל.
- כן אמא ! הכל מעולה, תומר מבלבל במוח, חוץ
מזה הכל טוב.
- אדם, אבא שלך התקשר.
מזל שמגרשי המשחקים מרופדים
היטב, אחרת בנפילה הייתי שובר לעצמי משהו.
כאשר הייתי בן חמש אמא החליטה סופית שהיא מתגרשת. זה לא היה פשוט
בשנים ההן. בגיל עשרים ותשע כבר לא נחשבה צעירה כל כך ולמרות שרצתה ללכת קודם, סבי
אמר שהילד חייב אבא. התירוץ הזה החזיק כמעט ארבע שנים. הפגישות עם אבא היו על בסיס
שבועי ואף פחות מכך, מבחינתי גם זה היה יותר מידי. היום איני יודע להגיד למה שנאתי
אותן כל כך. אבי לא איש אלים, ולאור זאת הסירוב שלי היה עוד יותר מוזר. בגיל שש,
דרשתי לשנות את שם משפחתי לזה של אימי. כל כך רציתי לשנות אותו, שבבית הספר לא
הגבתי כשבדקו נוכחות. פסיכולוגית מטעם המדינה שאלה אותי ממה נובע הרצון והאם זאת
דרישה של אמא.
- "אני גר עם אמא, סבא
וסבתה. למה להם יש שם משפחה אחד ולי אחר ?" התשובה הזאת זיכתה אותי בשם
המשפחה הנוכחי שלי.
בתחילת שנות התשעים עלינו לארץ והקשר עם אבא נותק סופית. לפחות פעמיים
בשנה אמא הייתה שואלת אם אני רוצה שנמצא
אותו ונתקשר אליו, תשובתי תמיד הייתה אחת: אין לי בזה כל צורך.
אלכס היה שמן, מה שסיפק תרוץ מצוין גם לילד דחוי חברתית כמוני לצחוק
עליו, וכידוע מצב זה מזמן מכות. הקרב היה קצר מאוד, הוא התיישב עלי ושלח אגרופים
עד שכמעט התעלפתי. ביום למחרת התיק שלו מצא את דרכו לאשפה. כך זה נמשך כשבוע. אמא
אמרה להתרחק ממנו ולהתלונן למחנכת. באחד הימים כשיצאתי מבית הספר, אלכס ואבא שלו
עמדו שם ואבא שלו קרה לי לבוא. התיישבנו על ספסל והתחלנו לדבר. זאת הייתה הפעם
הראשונה בחיי שראיתי מה עושה אבא ומה תפקידו בחיים. ככל שגדלה החברות שלי עם אלכס,
כך הבנתי יותר ויותר כמה דמות כזאת חסרה בחיי. לא האב הביולוגי שלי, אלא אחד כמו
אריה – אבא של אלכס, שמתעניין, ששואל שתמיד יודע לתת עצה נכונה. יחסיי עם אמא תמיד
היו מעולים, אך אותה אי אפשר לשאול איך להתחיל עם בנות ומה לארוז בתיק לטיול קמפינג.
עד היום מהדהד לי בראש המשפט שאמר אחרי לילה שבו חזרנו מאוחר.
– "אנחנו חינכנו אתכם עם כפפות של משי כי האמנו שעונשים היא דרך
שגויה, אתם כבר תחנכו את ילדכם בכפפות ברזל, אני חותם לך על זה !" - עדיין לא
הגעתי לשלב שאני יכול להגיד אם צדק או לא.
בשלב מסוים החלטתי למצוא את אבי, בתמימות של גיל העשרה הייתה לי הרגשה
שאם אמצא אותו ואשאל איפה היה כל השנים האלו – כל הבעיות יפתרו. הרמתי כמה טלפונים
לקרובים רחוקים ברוסיה ויצאתי לטייל. כעבור שלוש שעות הגיעה הטלפון שהפיל אותי
מהמתקן במגרש המשחקים.
השיחה הראשונה עם אבא הייתי מוזרה, לא זכרתי את הקול שלו, מחקתי אותו
לגמרי מהתודעה. הוא סיפר על העבודה שלו, על המדינות בהן ביקר, על התחביבים שלו ולא
שאל אותי כמעט כלום. עם הזמן גיליתי שזה לא היה חד פעמי, הבן אדם מתעניין רק בעצמו
וכך תמיד היה. באותן שנים, שיחות בינלאומיות עלו המון כסף וקבענו לדבר באי סי קיו.
אבא האשים את כולם בכך שהקשר נותק, את אמא שלקחה אותי לישראל בלי
אישורו (דבר שהיה נכון ותמיד ידעתי אותו), את סבתא שבכל פעם שהתקשר לא נתנה לו
לדבר איתי, את סבא שהיה קורע את המכתבים ששלך, וכך ללא הפסקה. אם אדם מתקשר במשך
עשור לבית בו גרים ארבע אנשים ,מה הסיכוי שאחד מהם אף פעם לא ניגש לענות? אגב, אף
פעם לא הייתי טוב בסטטיסטיקה.
השיחות האלו נמשכו חודשים, אני מאשים אותו בכך שזנח אותי והוא מאשים
בחזרה את משפחתי. בין לבין גיליתי שאבא נשוי בשלישית ומהנישואים השניים יש לו בת.
המצב יצר אצלי כאב ראש והלכתי להתייעץ עם אריה. הוא הקשיב בסבלנות ואמר:
– "רצית למצוא את אבא שלך ומצאת. ידעת שלא יהיה
שם אב דואג ואוהב. עכשיו יש לך בחירה: או להמשיך להאשים אותו כל הזמן ולהיות
ממורמר, או להשלים עם העובדה שזה מה שיש, עשית את המקסימום שלך ולסגור עניין".
בחרתי באופציה השנייה.
אחרית דבר:
אני מדבר עם אבא פעם בחודשיים ואנו מתראים פעם בכמה שנים, סידור מאוד
נוח לשנינו. לו אין צורך להצטדק יותר ולי אין רגשות אשם על אי שמירת קשר.
אחותי החורגת עלתה לישראל ובכל ביקור שלי בארץ, אני מזמין אותה לאכול
משהו. אריה נפטר ליפני שנתיים אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן ואין שבוע שאני לא חושב
עליו. אלכס התחתן וזאת הייתה אחת החתונות הכי שמחות שהייתי בהן אי פעם. ואני ? אני
מפחד, מפחד שאני אהיה אבא אגואיסט, מפחד שילדיי לא ירצו לדבר איתי, מפחד שאני לא
מתאים לתפקיד האבא. בסופו של דבר זה תלוי אך ורק בי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
חצי סטודנט