לשאוף לנשוף

אוריאל הכי אוהב את טליה. כמובן שהוא לא מודה בזה. i dont play favorites, הוא אומר שוב ושוב, אבל עדיין, טליה היא אהבתו האמיתית. אחת הסיבות שבגללן מאוד התלבטתי בנוגע לילדה שנייה היא שקראתי שברוב המקרים, הילד השני הוא הילד האהוב יותר, ולא רציתי לעשות את זה לטליה. אב ל בסוף זה קרה, וללי נולדה. היא אהובה יותר? זה לא זה. היא קלה יותר. הרבה יותר קל להסתדר עם תינוקת מאשר עם ילדה נחושה ובעלות דעות. 

בזמן האחרון חל תהליך מעניין. ללי נכנסת בשעטות לגיל שנתיים הנורא. כל ההתפתחות שלה היא לגמרי לפי הספר, אז כנראה הייתי צריכה לצפות דם לזה. זה חמוד לאללה, לראות אותה צורחת בזעם, או נוזפת בי בחומרה "נו נו נו!" בכל פעם שאני גוערת בה, אבל במקביל, ולשמחתי, חל גם תהליך של התאהבות מחודשת בטליונת. זו הקלה גדולה. כמה שידעתי שההעדפה של הללי נורמלית ומקובלת, המצפון ייסר אותי לא מעט.

כעת שתיהן ישנות לידי. לפני שהן נרדמו הן צפו מחובקות ב"קופיקו", ועשו התעמלות ביחד, כשטליה מדגימה והללי הקופיפה מחקה אותתה. פחדתי שהן לא יסתדרו, אבל טליה ממש אוהבת את ללי, וזה נורא מרגש אותי. 

כל זה לאור העובדה ששלשום מלאו להללי שנתיים. שנתיים מהאז שהילדונת ההחלטית והמצחיקה הזאת נכנסה לחיינו והביאה איתה אושר ואהבה בגמויות לא סבירות. זכיתי לשתי ילדות שכשאנשים רואים ברחוב הם מחייכים אליהן בחיבה, אה, והיא גם אוהבת לאכול, מה עוד אפשר לבקש?