לשאוף לנשוף

שבוע קשה עבר על כוחותינו. הגננת מנהלת הגן הייתה חולה, ואני נשארתי בחזית, כשאני אחראית על כל ה-35 ולא רק על ה-16 שלי. זה אומר מפגשים לכולם, ואחריות כללית על הנעשה בגן. חוץ מזה, כל השבוע אי אפשר היה לצאת לחצר, כך שנוסף על המתח שבאחריות היה המתח שבהחזקת 35 ילדים מלאי מרץ ושמחת נעורים במבנה סגור במשך 8 שעות.

טוב, זה לא שאני לבד במערכה, בגן יש סייעות מעולות, ותיקות ומנוסות, הרבה יותר ממני, אבל עדיין, אני הגננת, ובסוף האחריות עליי. 

להגיד שלא הגעתי ליום שישי על ארבע ועם הלשון בחוץ? זה יהיה שקר גס. בשישי, כשמנהלת הגן חזרה, כמעט פרצתי בבכי של הקלה. 

גם ראיתי שוב כמה ארוכה הדרך כדי להיות גננת טובה. עדיין חסר לי הרבה בשלווה, באסרטיביות, בתכנון, ביכולת להפעיל את הילדים, בניהול צוות. זו צבירה של ארגז כלים שאמור לא להתמלא לעולם - תמיד תמיד תמיד יש מה ללמוד, וגם גננת של 30 שנה יכולה ללמוד דברים חדשים, ועדיין, אני כל כך בתחילת הדרך, שלולא אהבתי את זה כל כך, ככל הנראה הייתי מתייאשת. אבל באיזו עוד עבודה, לעזאזל, רצים ילדים על הבוקר לחבק? ובאיזו עוד עבודה אפשר לראות ילד שלפני רגע זעם כי הוא לא מצליח לעשות משהו מחייך כי הנה, הצליח? 

אז אני אלמד, ואשתפשף, ואנסה ככל יכולתי לשמור על ראש ולב פתוחים, ולזכור שבחרתי בקריירה שכל עוד אעסוק בה אני אלמד, ויאללה, לעוד שבוע. 

בשאיפה שהשמש תזרח, למה עוד שבוע בלי חצר, ואני ממש לא מתחייבת לא לקבל את החפפה!