אחד ממשפטי המפתח שלי כאמא הוא שאין שום בעיה לאפשר לתינוק לפתח הרגלים רעים, כי ברגע שבאמת נמאס להורים, לוקח בדיוק שלושה ימים לשבור הרגל גרוע. למרבה הצער, ללי לא מסכימה אתי, וכבר שבוע אנחנו במריבות בעניין השינה. עד לפני שבוע הייתי יושבת לידה עד שהיתה נרדמת, מה שהיה אורך בין חצי שעה לשעתיים, ואחר כך הייתי צריכה לזוז ממש בזהירות, ולא הנסיכה תתעורר וכל העינוי יתחיל מחדש. בשבוע שעבר נשבר לי, הודעתי לה שישנים מעכשיו לבד. אצל הפעוט הסביר הרעת התנאים הייתה הופכת להרגל תוך שלושה ימים, אבל זותי, יש לה אופי! (גם חרא אופי זה אופי) וכך מדי לילה אני מוצאת את עצמי מחזירה שוב ושוב למיטה מפלצתונת זועמת שצורחת "לא לישון לבד! לא לישון לבד!" בדרך כלל, אחרי כמה עשרות פעמים כאלה, היא מתרצה, מבקשת את תתולי, ונרדמת בזעם, רק כדי להגיע למיטה שלי באמצע הלילה, ולדרוש שאפנה לה מקום. טוב, עם זה אין לי בעיה, כי אני אוהבת לישון אתן.
הקטע הוא שגם אחרי עשרות ההחזרות למיטה, היא עדיין נרדמת הרבה יותר מהר מסיוטיי הישבה הארוכים לצידה, כך שבגדול, אני יוצאת מורווחת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
