לשאוף לנשוף

אז לפני שלושה שבועות התלוננתי כמה קשה לי ללמד את הללי להירדם לבד, ונחשו מה? הסיוט עדיין נמשך. הילדה הנחושה הזאת בוכה כל לילה, קמה, חוזרת, מבקשת פיפי, מבקשת קקי, והופכת כל השכבה לסיוט. זה פסיכי, רוב הילדים שאני מכירה מקבלים את השינוי בנהלים אחרי שלושה ארבעה ימים, שבוע, אבל שלושה שבועות? יסוריי קשים משל גלעד שליט!

אבל לא בגלל זה אני כאן. הייתה לי הארה. 

תמיד הייתי מישהי שיודעת הרבה. חשוב לי לציין שזה לא מעיד על אינטליגנציה גבוהה במיוחד, אני פשוט אוהבת לדעת. אני מניחה שזה שילוב בין סקרנות ובין זיכרון טוב לפרטים חסרי חשיבות. אני קוראת, אני זוכרת, אני משנה את צורת המחשבה שלי בהתאם לעובדות משתנות. זה היה כך לפני האינטרנט, והאינטרנט הופך את מלאכת ליקוט המידע לקלה עוד יותר. כבר לא צריך לחפש את המידע, כאילו, צריך לחפש, אבל כולו פרוש לרווחה בקצות האצבעות שלי. 

סתם דוגמא, יש את הקליפ הזה:

http://www.huffingtonpost.com/2015/02/10/sergei-polunin-hozier_n_6655920.html?ir=Parents&ncid=fcbklnkushpmg00000037

(אין לי כוח לאמבד, תעבדו קצת, ביצ'ס!)

שכולם כולם כולם עפים עליו באינטרנט, ובצדק, באמת מופע מרהיב של מחול. אחרי שסיימתי לצפות בו שוב ושוב (למרות הבליטה המופרזת הזאת שהוציאה אותי מריכוז) השלב הבא, הברור מאליו בשבילי, היה לבדוק מי זה הסרגיי פלונין הזה, ומשם הגעתי לעוד סרטונים שלו, קראתי עליו ועוד כהנא וכהנא, וזה באמת תחום שאני לא מבינה בו דבר, ופייר, הוא לא מאוד מעניין אותי, ז'תומרת, אני מעריצה רקדנים, אבל מחול הוא לגמרי לא התחום שלי. 

בעודי מחפשת, ברכתי שוב את עצם קיומה של הרשת הזאת, שפרשה את העולם בפני, ופתאום הבנתי שרוב האנשים לא עושים את הקפיצה הזאת. הם יצפו בקליפ, ובזה זה יגגמר מבחינתם. המידע קיים, אבל הם לא מתעניינים בו, פשוט לא. זה קצת שובר לי את הלב, המחשבה שידע, השכלה, אופקים רחבים יותר, כולם נגישים לגמרי, וכמה מעט באמת מתעניינים בהם. זה טראגי. לא טראגי כמו הלילות המסויטים עם הללי, אבל טראגי.