לשאוף לנשוף

אחד ממשפטי המפתח שלי כאמא הוא שאין שום בעיה לאפשר לתינוק לפתח הרגלים רעים, כי ברגע שבאמת נמאס להורים, לוקח בדיוק שלושה ימים לשבור הרגל גרוע. למרבה הצער, ללי לא מסכימה אתי, וכבר שבוע אנחנו במריבות בעניין השינה. עד לפני שבוע הייתי יושבת לידה עד שהיתה נרדמת, מה שהיה אורך בין חצי שעה לשעתיים, ואחר כך הייתי צריכה לזוז ממש בזהירות, ולא הנסיכה תתעורר וכל העינוי יתחיל מחדש. בשבוע שעבר נשבר לי, הודעתי לה שישנים מעכשיו לבד. אצל הפעוט הסביר הרעת התנאים הייתה הופכת להרגל תוך שלושה ימים, אבל זותי, יש לה אופי! (גם חרא אופי זה אופי) וכך מדי לילה אני מוצאת את עצמי מחזירה שוב ושוב למיטה מפלצתונת זועמת שצורחת "לא לישון לבד! לא לישון לבד!" בדרך כלל, אחרי כמה עשרות פעמים כאלה, היא מתרצה, מבקשת את תתולי, ונרדמת בזעם, רק כדי להגיע למיטה שלי באמצע הלילה, ולדרוש שאפנה לה מקום. טוב, עם זה אין לי בעיה, כי אני אוהבת לישון אתן. 

הקטע הוא שגם אחרי עשרות ההחזרות למיטה, היא עדיין נרדמת הרבה יותר מהר מסיוטיי הישבה הארוכים לצידה, כך שבגדול, אני יוצאת מורווחת. 

פעם מזמן, כשהייתי מאוד רזה ומאוד משוגעת, הכרתי בחור. כל הסיפור היה קצר כחיי פרפר. הוא היה בחור מרהיב, מגניב, מקושר, מיומן, ואני, נו, רק אני. אלה היו ימים עצובים. פעם הביך אותי להיזכר בהם, היום אני כל כך רחוקה משם, שזה כמו להתבונן על זרה גמורה ואפילו לא מעניינת במיוחד. אבל נו, שוב אני סוטה, בקיצור, הבחור היה שיא הקוליות, חי המון שנים בחו"ל, עובד בעבודה זוהרת, הכול זוהר. 

היום הייתי בצפארי עם שתי הילדות האלה. היה מאוד נחמד, ללי התרגשה בשיגעון מהציפורים, וטליה ניסתה לשכנע אותי שטווס לבן יותר יפה מטווס רגיל, בעוד אני ניסיתי להסביר לה שהיא חושבת כך רק כי הלבן נדיר יותר, בעוד שכל מי שעיניים לו בראשו יודה שהצבעוני יפה יותר, ובדיוק כשללי ברחה בזעקות מאיזה תרנגול אובר-טריטוריאלי ראיתי את מר קולנס עם אישה, שני ילדים ומבט מיואש של הורה בצהרי שבת שמשית אחרי שלוש שבתות גשומות, המבט שאומר, "אלוהים, תוכיח לי את קיומך ושיכה בי הברק עכשיו!" 

לא יודעת אם הוא ראה/זיהה אותי, אני רק חייכתי וחשבתי לעצמי כמה ההורות מקלפת מכולנו כל יומרה לקוליות, וכמה זה יפה. 

מעטים הסופרים שאקנה כל ספר שלהם בלי לקרוא בעטיפה האחורית על מה הספר. מישל וולבק, אמילי נותומב, יו נסבו, ליונל שרייבר, לא יודעת אם שכחתי מישהו. עכשיו שהרשימה מולי, אני שמה לב לראשונה לכך שמדובר בכותבים שהולכים למקומות הכי אפלים ומכוערים של הנפש, ומתוך הגועל מוצאים הומור, אבל לא בהכרח יופי. מעניין. 

עכשיו סיימתי את שרייבר, "עד כאן", שעוסק במערכת הבריאות האמריקאית, או בהעדרה, יותר נכון. כל פעם שמישהו מספר לי שהוא מהגר לארה"ב, השאלה הראשונה שעולה אצלי, "אבל מה עם ביטוח רפואי?" בדרך כלל התשובה היא שמקום עבודה דואג לביטוח רפואי. ובכן, לשפ, גיבור הספר היה ביטוח רפואי, ומיליון (!!!) דולר נזילים בבנק, ובכל זאת, כשאשתו חלתה בסרטן, תוך שנה הוא הגיע למצב של פשיטת רגל.

תוך שנה הוא איבד מיליון דולר, נאלץ להוציא את בנו מבית הספר הפרטי שלמד בו, להפסיק לעזור כלכלית לבתו, לספוג המון השפלות מהמעביד, כי ביטוח הבריאות תלוי במקום העבודה, וכל זה לא עזר, הכסף נגמר. 

הספר הרבה יותר עמוק ומעניין מזה. שרייבר יודעת לכתוב, אבל זה מה שהכי השפיע עליי בספר הזה. איך בהעדר מערכת בריאות ציבורית טובה, מחלה יכולה להפוך אדם אמיד למדי לעני מרוד בכלום זמן. 

אשתו של שפ, גלניס, חולה בסרטן, שהפרוגנוזה של החולים בו היא שנה מרגע הגילוי. היא נלחמת במחלה, נותנת נגדה כל מה שיש לה, עוברת את יסוריי הכימו, את ההשפלות שכרוכות בזה, ההרגשה האיומה, ומצליחה לנצח את הפרוגנוזה: היא מתה 16 חודשים מרגע גילוי המחלה... לא הפסקתי לשאול את עצמי, זה שווה את זה? להפיל על עצמך חורבן פיזי  ועל משפחתך חורבן כלכלי בשביל עוד ארבעה חודשים של סבל בלתי פוסק? לא סתם הנושא מטריד אותי. יותר מדי אנשים שאני אוהבת חלו בסרטן, צעירים, מבוגרים, חלק ניצחו, חלק נלחמים עדיין, אבל כולם עברו תקופה איומה איומה איומה. ושוב, תמיד זה שווה? זאת אומרת, אם מדובר בסרטן שיש סיכויים טובים לגבור עליו, אני מניחה שהמלחמה והסבל מוצדקים. אבל מה קורה במקרה כמו של גיבורת הספר? כמה שווים ארבעה חודשים נוספים? הנטייה האוטומטית היא לומר שהחיים יקרים מכל, אבל זה באמת ככה? זה שווה חורבן כלכלי של הנשארים מאחור? הרס העתיד של כולם? 

בזמן שקראתי את הספר, אמא שלי דיברה עם מכרה שהיא אחות בהוספיס, והיא סיפרה לה על שני מקרים: גבר מבוגר שהגיע לשלב התרופות הניסיוניות היקרות להחריד, ואמר שהוא לא מוכן להשאיר את הילדים שלו בלי כלום רק כדי לחיות עוד כמה חודשים, ובחור צעיר שהוריו שילמו עבור הטיפולים האלה, ואכן, נשארו בלי כלום. הבחור מת. 

אין לי תשובה לשום שאלה כאן, רק תהיות, ופחד מהרגע שבו אולי אצטרך להתמודד עם הדילמות האלה. המחלה הארורה הזאת כל הזמן סביבנו, לפעמים אני מרגישה שאני חיה בתוך מגפה. עוד מקרה, ועוד מקרה, ועוד מקרה. 

שבוע קשה עבר על כוחותינו. הגננת מנהלת הגן הייתה חולה, ואני נשארתי בחזית, כשאני אחראית על כל ה-35 ולא רק על ה-16 שלי. זה אומר מפגשים לכולם, ואחריות כללית על הנעשה בגן. חוץ מזה, כל השבוע אי אפשר היה לצאת לחצר, כך שנוסף על המתח שבאחריות היה המתח שבהחזקת 35 ילדים מלאי מרץ ושמחת נעורים במבנה סגור במשך 8 שעות.

טוב, זה לא שאני לבד במערכה, בגן יש סייעות מעולות, ותיקות ומנוסות, הרבה יותר ממני, אבל עדיין, אני הגננת, ובסוף האחריות עליי. 

להגיד שלא הגעתי ליום שישי על ארבע ועם הלשון בחוץ? זה יהיה שקר גס. בשישי, כשמנהלת הגן חזרה, כמעט פרצתי בבכי של הקלה. 

גם ראיתי שוב כמה ארוכה הדרך כדי להיות גננת טובה. עדיין חסר לי הרבה בשלווה, באסרטיביות, בתכנון, ביכולת להפעיל את הילדים, בניהול צוות. זו צבירה של ארגז כלים שאמור לא להתמלא לעולם - תמיד תמיד תמיד יש מה ללמוד, וגם גננת של 30 שנה יכולה ללמוד דברים חדשים, ועדיין, אני כל כך בתחילת הדרך, שלולא אהבתי את זה כל כך, ככל הנראה הייתי מתייאשת. אבל באיזו עוד עבודה, לעזאזל, רצים ילדים על הבוקר לחבק? ובאיזו עוד עבודה אפשר לראות ילד שלפני רגע זעם כי הוא לא מצליח לעשות משהו מחייך כי הנה, הצליח? 

אז אני אלמד, ואשתפשף, ואנסה ככל יכולתי לשמור על ראש ולב פתוחים, ולזכור שבחרתי בקריירה שכל עוד אעסוק בה אני אלמד, ויאללה, לעוד שבוע. 

בשאיפה שהשמש תזרח, למה עוד שבוע בלי חצר, ואני ממש לא מתחייבת לא לקבל את החפפה!