לשאוף לנשוף

המון המון זמן אני שואלת את עצמי למה גברים ולא נשים שולטים בעולם, ולמה זו תופעה כל כך נרחבת וחוצת תרבויות (ואל תספרו לי על שבט הבולו קקה בהרי האנדים המערביים, הן מקרה יחיד ומיוחד!). מאז שאני גננת, התהייה הזאת מטרידה אותי עוד יותר. אין מה להשוות בין בנים ובנות בגיל הזה. זאת אומרת, אפשר, אבל זה יהיה ממש לא הוגן, כמו להשוות בין חמור לאדם. 

הבנות הצעירות פי אלף יותר חכמות, יצירתיות, מתוחכמות, מענייניות ומקוריות מבנים. חיי החברה שלהן בגיל שלוש מגיעים לרמת תחכום שרוב הגברים לעולם לא יגיעו אליהם, ההישגים שלהן מפעימים, ובאותו זמן, הבנים מסתובבים כמו עדר קופים, ורבים במכות מי ירוץ בחצר אחרי המשאית. 

זו באמת שאלה שמטרידה אותי, מתי הבנות נהיות סתומות ומאבדות את כל הברק והיכולות האלה? עד עכשיו שיערתי שזה קורה בגיל ההתבגרות, כשהן רוצות למצוא חן בעיני הבנים, והן מבינות שכל השכל הזה רק עומד בדרכן. 

אבל השבוע, הו, השבוע הבנתי מה בדיוק הסיבה.

נסעתי להוציא את ללי מהגן, והרגשתי עצב עמוק, חוצה גבולות, מאיים, עצב כזה שמתיישב במעמקי ההוויה ולא מרפה, עצב שגורם לך להבין שבעצם הכול חסר טעם, והסיבה היחידה לכול זו אינרציה. ריחמתי על עצמי, ריחמתי על בנותיי, ריחמתי על ילדיי הגן שיאלצו לסבול גננת כה מורבידית. כשהגעתי לגן של ללי זייפתי חיוך, הרמתי אותה בחיבוק נואש, והלכנו לעשות פיפי. בשירותים ראיתי שקיבלתי, ונזכרתי שאין לי בבית לא טמפונים ולא תחבושות. 

אתם מבינים? 

התחלתי לקבל וסת לפני 30 שנה. זה 360 פעמים. נוריד מזה שנתיים בכל פעם של הריון והנקה, זה 312. נוריד עוד 12 בגלל בעיות בריאות, איחורים, עניינים, נשארנו עם תופעה שכבר חוויתי 300 פעם במשך 30 שנה, ואני עדיין לא מצליחה לזכור שזה אמור להגיע, שזה גורם לעצב תהומי, ושרצוי להתכונן לזה למען הסדר הטוב וההיגיינה. 

אני שואלת אתכם, איך יצור כל כך סתום יכול לשלוט בעולם? 

ראשית, אני שוב רוצה להודות על כל התגובות כאן ובמייל, מצטערת שלא עניתי לכולם, אבל קראתי את כולן מאוד ברצינות, והן בהחלט נתנו לי חומר למחשבה. 

בינתיים הסאגה, כמקובל אצלי, שאוהבת לסבך דברים, נמשכת. 

ביום שני ערכו לטליונת מבחן מוקסו, שזה מבחן TOVA מודרני, או משהו, והתוצאות יצאו מושלמות בכל המדדים. מושלמות, כן? מצד שני, בדו"ח הבדיקה כתוב שהילדה לא הפסיקה לפטפט ולזוז לאורך כל הבדיקה. גורם לי לחשוב על כוחם של מנגנוני הפיצוי. לרגע היא לא סתמה את הפה או ישבה בנחת, ובכל זאת תוצאת מושלמת. 

עוד דבר שאני חושבת עליו, במידה מסוימת של רחמים עצמיים, הוא על הפער בין החוויה שלה לשלי. בדו"ח שהמורה שלה מילאה, מעבר לכל התשבוחות, היא ציינה שוב ושוב את העדינות של טליה, את הנימוס שלה, את הביטחון השקט. כשחזרנו מאורוגוואי הייתי בת שש, ומאוד דומה לטליונת של היום - עדינה, מנומסת, בטוחה בעצמי. היה צריך רק מורה סתומה אחת, רק אחת, שלא סבלה את כל הדברים האלה, כדי לזרוע הרס. לא ברור מה היה לה נגדי, אני חביבת המורים קלאסית, או הייתי כזאת, אבל עובדה. איפה שהמורה של טליה רואה חן ויופי, היא ראתה דברים שהיא לא אהבה. וזהו. 

זה קצת שובר לי את הלב. 

עוד משהו שקצת שובר לי את הלב זו הידעה שיכול להיות שעם קצת עזרה הייתי יכולה להשיג יותר, אולי לא היו ממהרים לסווג אותי כעצלה ושקרנית, אולי לא הייתי לומדת לשרוד בשולי הבינוניות ולחיות בקו התסכול שבין היכולת לתוצאות. אין את מי להאשים. מי היה מפנה אז לאבחון ילדה \ נערה \ אישה בעלת ציונים סבירים, שלא ממש מפריעה בשיעורים ורק מרחפת בשולי הכיתה? טיפלו במקרים קשים, אבל אני לא הייתי מקרה קשה, הייתי נבונה אבל...

זה טיפשי להצטער על העבר, אני יודעת, ואני באמת שמחה שאצל טליה זה יהיה שונה, ועדיין...

רק רציתי להודות לכל המגיבים בפוסט הקודם, נתתם לי המון נקודות למחשבה ונקודות התייחסות שונות. ממש קיבלתי פרספקטיבה רחבה ומקיפה על נושא הפרעות הקשב והריטלין. אני אומרת לכם, חכמת ההמונים הזאת, זה משהו!

קיסי!

מכירים את זה שאתם אומרים למורה של הילדה, "נראה לי שלילדה יש הפרעת קשב", והמורה אומרת לכם, "אויש, תפסיקו לדבר שטויות, זאת ילדה מדהימה והכול בסדר איתה." ואתם אומרים, "לא, אני מרגיש שמשהו לא בסדר." והמורה מודיעה שאין שום צורך באבחון, אבל אתם לוקחים בכל זאת ואז מתברר שלילדה באמת אין ADD, לא ולא, יש לה ADHD? אז בדיוק כזה.

ומכירים את זה שתמיד תמכתם בנטילת ריטלין, ואם אפשר להקל על הילד אז למה לא, וזו תרופה מאוד נחקרת ובטוחה, ואז זה מגיע לילד הפרטי שלכם ופתאום לא ממש בא לכם לדחוף למוח בן שבע תרופה על בסיס יום יומי? אז בדיוק כזה גם.

הרופא היה די ברור - הוא אמר שטליונת מספיק חכמה כדי שתמיד יהיו לה ציונים סבירים, ומספיק חמודה ומקסימה כדי שמורים יחליקו לה דברים שהם לא יחליקו לילדים פחות חמודים ממנה, אבל... 

אבל עכשיו השאלה היא האם להסתפק בסביר, או לרצות למצות את מלוא הפוטנציאל, וכאן זה נהיה מסובך. 

בשבוע שעבר קיבלנו הודעה שהיא לא התקבלה לשלב ב' לבחינות למחוננים, וכמו שאני מכירה את התפלצת, זה בטח קרה בגלל טעויות מאוד מאוד מטופשות שנובעות מחוסר, ובכן... קשב וריכוז. אז הנה, כבר דלת קטנה נסגרה בפניה (ולא, אני לגמרי לא מהאמהות שבטוחות שהילדה שלהן גאון, אבל בהרבה מאוד דברים האינטליגנציה שלה מעל הממוצע). יכול להיות שריטלין אחד קטן היה מסדר את העניינים והיא הייתה מצליחה יותר בבחינה. אולי לא. זה גם לא חשוב. חוץ ממכה קטנה לאגו, וזה האגו שלי שצריך להתבייש לו כאן, לא מעבר לזה.

מצד שני, נניח שהכדור באמת יהפוך את הלימודים לגן של ורדים, זה מה שאני רוצה בשבילה? שתלמד כבר בגיל הזה שאפשר לפתור בעיות בחיים בעזרת כדורים? אני יודעת שזה נשמע מאוד צבוע ממישהי שלא זזה בלי הפרוזאק שלה, אבל יכול אולי להיות שאם הייתי מצליחה להתגבר על המשבר ההוא לבד, לא הייתי צריכה להפוך לצרכנית כרונית, ושלא יעבדו עליכם, תחילת השימוש במעכבי SSRI היא כביש חד סטרי (ואיך חזרנו לדבר לדבר עליי כשאני לא הנושא?) ואולי לא. 

כך שאני כבר יומיים מסתובבת וחופרת לעצמי ולכולם, כן, לא? כן, לא? כן, לא? והיום, בעקבות התייעצות עם כל העולם ואשתו, הגעתי להחלטה: קודם אני אערוך לה עוד אבחון, ליתר ביטחון, ואם גם האבחון הבא יעלה אותן תוצאות, אני אלמד כל מה שצריך על עזרה לילדים עם הפרעת קשב, ואהיה מאוד עם היד על הדופק בענייני בית הספר (כאילו שעד היום לא הייתי) אבל לעת עתה אני לא אתן לה ריטלין. אם אראה שקשה לה בלימודים, או מבחינה חברתית, אני אשקול את הנושא שוב. 

נ"ב: ד"ר מהרן פרהדיאן, שערך לטליונת את האבחון, היה מקסים וסופר מקצועי, אני מאוד שמחה שהלכנו אליו.

נ"ב2: אנא, בלי עצות על ריכוזית, אומגה 3, וביו פידבק, כרגע, הדבר היחיד שמוכח מחקרית כעובד זה ריטלין, ואין לי סבלנות לרפואת אליל. 

נ"ב3: אשמח לשמוע דעות נוספות בעניין.