לשאוף לנשוף

אולי אתם כבר לא זוכרים, אבל בין השנים 1983-1985 התלוויתי להוריי לשליחות בארגנטינה. 

הייתי אז בת 11, בכיתה ה'. בארץ התחילה מלחמת לבנון הראשונה. אני זוכרת שאורלי, המורה הנערצת, הייתה מביאה טרנזיסטור לכיתה כדי שנאזין לחדשות. כשכבר היינו ברוסריו היינו מקבלים "מעריב" בדואר, מודפס על דפים דקיקים ועדינים, של דואר אוויר.

1983 הייתה שנת מפנה בארגנטינה, באותה שנה, אחרי כ-17 שנה של שלטון צבאי איום ונורא, שעולל זוועות והרס את המדינה, נערכו בחירות דמוקרטיות ראשונות. 

אמנם הייתי רק בת 11, אבל בדיוק כמו בביקור סאדאת, ידעתי שמדובר ברגע היסטורי. אחרי שלטון דיקטטורי כל כך ארוך הבחירות היו סוג של נס. אנשים לא האמינו שמותר להם להביע דעות שונות, שהבחירות הן על באמת, לא פארסה מגוחכת. 

שלושים שנה קדימה. 

מעולם לא חשבתי לוותר על זכות הבחירה שלי. אני מניחה שלבחירות אז בארגנטינה יש קשר לעניין. אני עדיין חושבת שהאפשרות לקום ולהצביע היא זכות אדירה שנפלה בחלקנו. לא עול, לא מועקה, זכות. יום הבחירות הוא יום של חג. תמיד. 

מחר שוב יהיה יום חג. 

כל פעם שאני שומעת שמישהו לא הולך להצביע כי "לא בא לו" "הוא מיואש" "מה זה משנה" "כולם אותו דבר" "כמה כבר הקול שלי נחשב?" אני מזדעזעת. כידוע לכם, לא קל לזעזע אותי. 

איזה מין אדם בוחר להפקיר ככה את גורלו, את גורל ילדיו, את גורל המדינה ואת מה שהוא מאמין בו כי "לא בא לו?" מה זה השטויות האלה? נכון, אין מפלגה מושלמת. אפילו המפלגה שלי לא מתאימה לי ב-100 אחוז, אז מה? אני חיה במציאות, לא באוטופיה. גם הג'ינס שקניתי אתמול לא מתאים לי ב-100 אחוז, זה לא אומר שאני יוצאת בתחתונים לרחוב. אני מתפשרת. 

קחו כמה דקות, תחשבו מה הכי חשוב לכם, תעשו סדר עדיפויות, ותחליטו איזה מפלגה הכי מתאימה לכם. מחר קומו, תתלבשו יפה, כי זה יום חג, ולכו לקלפי להצביע עבור המפלגה הזאת. אם יש לכם ילדים, קחו אותם אתכם, שידעו איך נעשית דמוקרטיה בפועל, אין חינוך טוב מזה. 

ויודעים מה? בכלל לא משנה מי יזכה, טוב, ברור שמשנה, אבל מה שבאמת חשוב הוא ההחלטה לממש את זכות הבחירה, ולנסות להשפיע על העתיד של כולנו. 

כל היום לא יצאנו מהבית. ז"א, טליה הלכה לשכן, שהוא חבר לכיתה וחבר טוב כשהם לא רבים, אבל ללי ואני נשארנו בבית. 

בשלב מסוים אמרתי להן שבערב נתקלח, נתלבש יפה ונלך לאכול עוגת שוקולד חמה במרינה.

הערב הגיע. טליה כבר מתקלחת לבד, למרות שאני חושדת שהיא מחפפת בחפיפה. להללי עשיתי מקלחת, אחר כך אני, ויצאנו שלושתנו נקיות ולבושות יפה. הן נורא אוהבות כשאני גם מתלבשת יפה.

אכלנו טוסט, ועוגה, ושתינו תה. 

אחר כך טיילנו לאורך הטיילת. ללי רצה לפנינו, בריצה המצחיקה שלה. יש לה הליכה של ערס, עם כתפיים משוכות לאחור. טליה שיחקה באסור לדרוך על המרצפות החומות. הגענו לגן הכושר, ושם התעכבנו מעט, שיחקנו במתקנים וצחקנו המון. 

בדרך חזרה הסתכלתי על שתיהן, אחת דומה לי בצורה משמחת, מדאיגה ומכעיסה. השנייה גוש עליצות עיקש ונחוש. פשוט לא הצלחתי להאמין ששני הפלאים האלה שלי, שהחיים הובילו אותי למקום הזה, ונמלאתי הודיה. 

לא מזמן שמעתי סיפור כזה מכוער, שמעורבת בו תשוקה מינית שבשמה משקרים לאנשים והורסים חיים.

חייכתי לעצמי, הלא זה מזמן לא חלק מחיי. הרגשתי כאילו הצלחתי להוריד מעצמי עול שמעיק על רוב האנושות, והייתי די מרוצה מכך. רוצו כרצונכם, עכברים מסוממי חשקים, אני נטשתי לטובת העולם הסטרילי וההגיוני שלי, חן חן. 

אבל לאחרונה הסטריליות מתחילה להיפגם. אולי זה קשור להורמונים (אני מקווה שכן, כדי שזה ייגמר בקרוב), לביוץ או לווסת קרבה, לא יודעת. אני רק יודעת שכל מיני דברים שעד לא מזמן לא הבנתי מה מעניין בהם, פתאום מזיזים לי - גבר נאה, אקס שיצא לי לראות, אחד השחיינים בבריכה, שאני יושבת ומחכה בה במהוגנות מושלמת לתום השיעור של טליה. אה, שכחתי לציין שהשחיין החתיך בן 16.

אני מרגישה שאמות המוסר שלי מתרופפות. מאוד קל להיות מוסרית ונחרצת כשאין תשוקה. זה כמו לסרב לאכול משהו שממש לא אוהבים. אבל האקס הנשוי, אם הוא ינסה משהו? האם יהיה לי כוח לזכור כמה בגידה מטמאת את הנפש ולסרב? והשחיין? פתאום שמתי לב שאני משקיעה קצת יותר לפני שיעורי השחייה, כשברוב המקרים ממש לא אכפת לי להיות שקופה לגמרי מבחינה חיצונית.  ואם יצא משהו, אוכל להזכיר לעצמי שזה לא מוסרי בדיוק כמו בן 43 עם בת 16? 

לא שהם מנסים, הכול היפותטי, ועדיין, זה מאיים עליי. אני לא יכולה עכשיו להתעסק בתהיות מוסריות, אני בתחילת קריירה תובענית מאוד, יש לי זמן לבנות שלי ולעבודה, כל דבר אחר יהיה הסחת דעת.