הייתה לי היום מסיבת מתגייסים. היה בסט בטירוף. הזכיר הרבה דברים מהעבר,יפים וגם פחות יפים,אבל היה מדהים(=

חצי שעה לפני המסיבה בערך, התקשר אליי בלונדי ואמר לי להביא בגד ים ושאר דברים כי יש מסיבה בבריכה אחרי הנאומים והכל. קיצר,ארזתי תיק, ונסענו לטקס. הטקס היה נחמד, כמה נאומים,כמה רגעי-הומור משעשים של המנחות, כמה קטעי ווידאו, וחלוקת המתנות. קטע אחד הוקדש לתמונות של כל ילדי המחזור(שהגיעה התמונה שלי,כולם שתקו, כי הם הסתנוורו מהיופי(=), וקטע אחר הוקדש לזכרונות מהיסודי ומהחטיבה של המחזור. היה נחמד לראות פרצופים שהרבה זמן לא ראיתי, אבל מצד שני, גם העלה כמה זכרונות פחות נעימים מהעבר. זה אומר הרבה יותר ממה שזה נשמע. שתבינו-עד כיתה י"ב, הייתי מת מבחינה נפשית, פשוט מת. וזה למה? בכיתות ב'-ג', הייתי באמריקה, וכשחזרתי בכיתה ד' לישראל, היה לי הלם תרבות. הישראלים הצעירים כ"כ שונים מהאמריקאים הצעירים, שזה מפליא. הרבה פחות קבלה, הרבה פחות סבלנות, הרבה פחות הרבה דברים. ומאז-הביטחון העצמי שלי שקע למעמקים והיה חבוי טוב טוב. לא ניתן היה לראות אותו בכלל. עדיין, היו כמה זכרונות נחמדים מהיסודי. אני זוכר שרודה היה חדש בביצפר,כשהוא בא אז, בסוף כיתה ה', וכולם ירדו עליו שהוא שמן ורק אני  התחלתי לדבר איתו. היינו חברים מאוד טובים. בכיתה ו', אני זוכר איך הוא נהייה חבר של גראקי, וגם אני נהייתי, עד שגיליתי שגראקי הוא פשוט בנאדם דפוק בשכל. נכון, הוא אנושי, כמו כולנו, אך הוא פגע בי. ולא רק זה, לדעתי הוא גם הכיר לרודה את העישון, ואני עדיין זוכר טוב טוב את היום שהם גילו לי שהם מעשנים. הרגשתי כאילו רודה בגד בי, במידה מסויימת. אבל זאת הייתה החלטה שלו. ראיתי כמה וכמה פעמים את גראקי במהלך השנה, ותמיד היה לו את אותו פרצוף כואב. מעניין אם הוא הבין דברים, למד דברים, כי תמיד שהיה רואה אותי הוא היה נועץ בי מבטים. אני זוכר שהוא תמיד דיבר על זה שהוא חי בשכונת פשע איפה שהוא גר לפני שהוא הגיע לכאן. בטח זה קשור לזה.

כמובן,שביסודי,כמו ביסודי, יש את הקטע של המקובלים והדחויים. אני כמובן הייתי מהדחויים,ואין לכם מושג כמה אני שמח על זה. היו אנשים מהמקובלים שפשוט תיעבתי. כמו את לני, ה"מנהיג" עם האבא העשיר, ועוד כל מיני נספחים מעפנים.

היו זכרונות טובים. בעיקר אני זוכר את פרוייקט תעשייה ואת מסיבת הסיום של כיתה ו'. אח,זה היה כיף(=

החטיבה-וול, החטיבה הייתה זוועה מהלכת. היה איזה אחד, שאף אחד לא באמת אהב אותו, אבל אני שנאתי אותו. תמיד הוא היה מציק לי ומרביץ לי. אז זאת הייתה עוד התקופה של אם מישהו מקלל אותך-תקלל בחזרה! ואם מישהו מרביץ לך-תרביץ בחזרה! וחייתי לפי זה. הוא היה מקלל אותי, הייתי מקלל בחזרה, הוא היה מרביץ-הייתי מרביץ בחזרה. וזה קרה כמה פעמים איתו. לצורך העניין נקרא לו בושג. וול,כה,החטיבה הייתה נוראית,יותר מהיסודי. אבל גם לה היו את הקטעים היפים. בעיקר אני זוכר את נרבה שישבתי לידה בקרוב ל-3 שנים רצופות,ועשיתי לה סימן כחול בבטן, אייי, היה כיף להכיר אותה(=

ואז-התיכון. השנתיים הראשונות לא היו משהו. יותר טובות מהחטיבה,ללא ספק, אבל גם לא משהו כיף במיוחד. ואז הגיעה י"ב.  השנה. זה התחיל עם הסיפור עם מבסוטה, שבעקבותו בא שינוי ענקי במיוחד. באמצע-המון חלטורות בקטנה כאלו שנועדו ללמד דברים קטנים כנראה. ואז בא הסיפור עם אאווין, שגם היה יחסית ענק, ובעיקר היה משהו מחשל כנראה, או משהו כזה. ועכשיו אני פה.

שהגעתי לבריכה, היו שם פחות או יותר את האנשים הרגילים שאני מסתובב איתם. הייתה כבר מוזיקה, ורקדתי לי להנאתי, בעוד אף אחד לא רוקד. אני הבנאדם היחידי שבאמת רוקד שם, לדעתי. חוץ מבלונדי, שהוא עדיין לא הגיע.

אחרי קצת נשנושים וריקודים הלכתי לאיזה מקום מאחורי הבריכה שישבו שם כמה אנשים והיו שם גם את  בושג וגם עוד בנאדם שלא בדיוק חיבבתי. אני די בטוח שברגע שהגעתי לשם אחד מהם אמר:"וואי,בוא נדפוק מכות לArarom!" ואז הוא ראה אותי, והסתיר את עצמו תוך כדי שהוא צוחק. אני חייכתי חיוך גדול. הוא נשאר אותו דבר, אותו אפס. חח, איזה קנאי, אפס,בנאדם חלש. אני כ"כ שמח שאני מי שאני. זה כ"כ מחזק אותי לראות שאני חזק חזק והוא חלש. אני עברתי את כל הקשיים בעולם והצלחתי להתגבר עליהם, ולו, לא, אין לו מושג מהחיים שלו. כ"כ שמחתי. אני כ"כ שמח! אחרי זה אמרתי לעצמי:"בוא! בוא נלך מכות. יש לי את הנשק הכי יעיל. מילים". אבל למה לחפש צרות? הוא בכלל לא שווה את זה. היה לי חיוך ענק על הפנים(=

היה גם קטע שהלכתי לי ברוגע ובושג החליט לדחוף אותי קצת כאילו הוא ממהר. שוב חייכתי חיוך ענק. גם הוא נשאר אפס! איזה כיף! זה כ"כ כיף לדעת שאני הוכחתי את עצמי, שאני גדלתי והתבגרתי, והוא לא! שאני ניצחתי! כ"כ הרבה סבל גרמו לי האנשים האלו, המילים שיצאו מהפה שלהם. אני ניצחתי את המלחמה הזאת! ובהתחשב במלחמה, היא הייתה די קלה(=

טוב,תראו מי היה לי בתור אויב(=

היה גם קטע שכמה אנשים הלכו לידי ואחד השתעל ותוך כדי הייתי בטוח שהוא פלט את שמי. מה,עוד אפס? עוד חיוך עלה על פניי(=

אני ניצחתי במלחמה. אני נשארתי לרקוד. אני נשארתי מי שאני באמת. אני המנצח פה!

היה לי כ"כ כיף. הייתי קליל, הייתי זורם. היו גם קטעים כשרקדתי שחלק מהאנשים שרקדו נראו כאילו הם מבצעים אונס קבוצתי על בנות. הו וול, שיהיה להם בכיף. לכמה דקות זה גרם לי לתהות לגבי ולגבי בנות, אבל זה היה לא-כלום. גם בלונדי קצת עשה ריקוד אונס על מישי(אמנם כזה של מתחילים),לי זה לא הפריע,אבל מעניין איך הוא הרגיש עם זה. בכיף(=

נכנסתי גם למים, היה בסט(((=

שחיתי לי בנחת.

מוזס,צפתי על המים ותוך כדי התקדמתי!

אחרי שיצאתי מהמים בפעם השנייה, התברר שכבר הדליקו את האורות וכולם התחילו להתפזר. הלכתי להחליף בחזרה לבגדים, ואז אמרתי לשולמי: The end of one thing is the start of another.

התחלתי ללכת הביתה. ביציאה היו כמה אנשים שכללו את בושג ואת הדפוק ההוא. הסתכלתי עליהם בחיוך ואמרתי לעצמי:" הו,דפוקים,לכו תבלו איפשהו עם המוזיקה הרועשת שלכם ושיבואו לכם כמה אנשים ויהרגו אתכם". אך באותה נשימה עניתי:"לא,לא,שלא ימותו. שיסבלו קצת". ונשימה אחרי זה:"הם כבר סובלים".

עד כמה שזה יישמע סאדיסטי ומופרע, נהניתי מזה שהם סובלים. הם לא נראו כאילו הם סובלים, ובאותו רגע הם לא סבלו, אך הם לא יודעים מי הם, הם אנשים חלשים. בגלל אנשים כמוהם רק בכיתה י"ב התחלתי לגלות מי אני ומה אני רוצה. עד כמה שאני שמח לראות שאני נמצא פה, והם נמצאים שם,במקום העלוב שלהם, אני מודה להם שהתנהגו איך שהתנהגו, אחרת לא הייתי פה,כיום.

מטריקס 2, מורפיוס נושא נאום בהיכל ציון. "100 שנה לחמנו במכונות האלו.....ואחרי 100 שנה, אני זוכר את הדבר הכי חשוב. אנחנו עדיין כאן!" (זה היה בקיצור,אך עדיין עוברת בי צמרמורת(=)

אני כאן. אני נשאר רוקד. ותמיד אשאר.

בקרוב אני אכתוב פוסט תודות. ובינתיים, אני רוצה להודות לך אלוהים, על כל דקה של החיים שאתה נותן לי כאן, על כדור הארץ. על כל הכוח שאתה נותן לי ולאחרים, להמשיך לחיות. בקשה אחרונה לי אלייך. אין לי בעיה להיות מבואס לפעמים, אך אל תיקח ממני את ההרגשה הבסיסית הזאת, ההרגשה הזאת שאומרת שאני יודע מי אני ואני זוכר מי אני, ואני בטוח עצמי. אל תיקח אותה.

או,כמעט שכחתי. היו גם כמה מביצפר  שם, ואחראי החזרות דיבר איתי שאני יכול עוד לעשות את התפקיד שלי, והסכמתי. בכיף(=

ולסיום, את מילות השיר של השיר Alive של Pearl Jam, שלא אחר מאחראי החזרות המליץ לי עליו(שימו לב בעיקר לפזמון(=):

Son, she said, have I got a little story for you What you thought was your daddy was nothin' but a... While you were sittin' home alone at age thirteen Your real daddy was dyin', sorry you didn't see him, but I'm glad we talked...

 Oh I, oh, I'm still alive

 Hey, I, I, oh, I'm still alive

 Hey I, oh, I'm still alive

Hey...oh... Oh,

 she walks slowly, across a young man's room She said I'm ready...for you I can't

remember anything to this very day 'Cept the look, the look... Oh, you know where,

 now I can't see, I just stare...

 I, I'm still alive

 Hey I, but, I'm still alive

 Hey I, boy, I'm still alive

Hey I, I, I, I'm still alive,

 yeah Ooh yeah...yeah yeah yeah...oh...oh...

 Is something wrong, she said

 Well of course there is

 You're still alive, she said

Oh, and do I deserve to be

 Is that the question

 And if so...if so...who answers...who answers...

 I, oh, I'm still alive

 Hey I, oh, I'm still alive

Hey I, but, I'm still alive

 Yeah I, ooh, I'm still alive

 Yeah yeah yeah yeah yeah yeah

כל הכבוד למי שקרא עד פה. אני מקווה שהיה לכם כיף לקרוא כמו שלי היה כיף לכתוב(=

Ararom

נ.ב.-אחלה פוסט לפתוח איתו את החודש. תהנו(=