היום יום הולדת,תראי יש פה סוד חדש-ישן.

כן,היום יום הולדת. אני זוכר איך בתחילת השנה רמזתי לאנשים שאף פעם לא עשו לי מסיבת הפתעה, ואיך אתמול הרסתי את זה.

לא,אני לא במיטבי. ה-10 ימים האלו מאז הגיוס היו גדושים. היום ראשון היה מצויין, הימים שאח"כ היו מלאי חוסר אמונה במצויין הזה,כך שהביאו לרע, והסופ"ש היה בעיקר זוועתי. רבתי עם אמא שלי והייתי מבואס. אך דיברתי איתה בצבא והורדתי את זה ממני, כך שהוקל לי והיה הרבה יותר טוב, היו עוד כמה ימים טובים. אבל גם בצבא הופיעו בעיות חברתיות, למרות שבעיקרון היה לי מצויין, אבל שוב, הופיעו כל מיני בעיות חברתיות שפשוט נמאס לי להתמודד עם זה. נמאס לי להסתובב בכל מקום ואיפה שאני לא אהיה אמצא שם אויב. חשבתי שבצבא אנשים יהיו קצת יותר בוגרים.

אתמול עשו לי מסיבת הפתעה, שדי הרסתי את ההפתעה, אבל היה פסדר. לא, היה קצת פסדר, אבל הרוב היה זוועתי. זרקתי את המתנה שהביאו לי, לא רציתי אותה. התעצבנתי על עצמי, על הכל. נמאס. הייתי צריך לעזוב את המקום כמה שיותר מהר בסופו של דבר.

כמה דגשים על דברים שקרו בשבוע:

בימים שהיה לי אחלה כוח רצון ומוטיבציה, חשדתי באיזושהי מלחמת מעמדות ביני לבין מישו אחר בצוות שלי. הגנבנו הרבה מבטים, והצוות גם לא היה עוד ממש מגובש. דחיתי את המחשבה הזאת מהראש שלי על מלחמת מעמדות איתו,והייתי נחמד אליו.  אבל ביום חמישי במטווחים, זה היה ברור כשמש.

"אין לנו עם מה לדפוק את הבזנט"

"יש לנו אלמנייה"

יש לנו את ARAROM", הוא אמר.

חלש,כן,הוא חלש. ללא ספק הזכיר לי את חטיבת הביניים. לא האמנתי שעדיין אנשים מסוגלים להתנהג ככה בצבא. אבל מצד אחר,זה סימן מצויין.

כולנו תמימים. כולנו. במיוחד אלו שנראים הכי לא תמימים-הם תמימים. השאלה היא האם אנחנו טהורים, ועד כמה.

הרבה ממנו לא.

מה שמצחיק, ומוזר, הוא שכמה שעות אח"כ, קראנו אחד לשני גבר ואחי.

כשיצאתי מהבסיס,כל החדר שלי אמר לי מזל טוב, אך בעיקר שמתי לב לקול שלו. הוא אמר לי מזל טוב. סתירה מדהימה.

ואין לי מושג. אני כרגע נמצא איפשהו באמצע בין להאמין בעולם ובין לא להאמין בו. אני לא ממצה את עצמי כמו שאני רוצה, למרות שבסופו של דבר זה יכול לקרות,בשלבים.

ובינתיים,אני פה.

היום יום הולדת.