הרגע ראיתי את הסרט "המסור". חבר שלי מהקורס המליץ עליו, וגם אח שלי המליץ עליו.

סרט מדהים. ממחיש בצורה זוועתית ונוראית את בעיית העולם הכי גדולה שקיימת-תקיעות. כולנו תקועים, ובסרט הזה זה מומחש בצורה הכי זוועתית והכי אמיתית שיש. כולנו,בתוך תוכנו, מתנהגים כמו שמתואר בסרט, אם היינו הולכים עם התקיעות שלנו עד הסוף. אבל מעט מאוד אנשים עושים את זה, וברגע שהם עושים את זה, זה בד"כ נגמר בהתאבדות,רצח, או משהו דומה כמו פגיעה פיזית. אך ברגע שמדובר רק בפגיעה פיזית שלא ממיתה, יש סיכוי מאוד גדול שהבנאדם יחלים מהתקיעות, יתגבר עליה.

אני הייתי חופשי, יותר חופשי מרוב בני האדם פה, תהיו בטוחים בזה. הייתי חופשי ומעל לכל מאושר, מה שלא הרבה ב א מ ת יכולים להגיד שהם כאלו היום.

אבל נחלשתי. ככל שנמשך הקורס נחלשתי, החופשיות שלי ירדה,התקיעות שלי גדלה. אני רואה את הדברים אחרת, מתנהג אחרת. ירדתי קצת יותר אל העם. היו פעמים שהרגשתי שאני במצב מצויין, אך הגעתי למצב שאני לא מרגיש טוב עם עצמי, ש"ירדתי אל העם" יותר מדי. אני כבר לא תופס את הדברים באותה צורה, לא מצליח להעביר את המסרים, לא מצליח להרגיע את עצמי ולהסתדר עם עצמי. היו לי רגעים מצויינים שאם הייתי ממשיך בדרך הזאת הייתי מצליח, אבל זה לא קרה. אני לא מצליח לחזור למסלול, למי שאני. אהבה לא הייתה מפחידה אותי, עכשיו היא כן. הייתי יודע איך לטפל במצבים מסויימים, עכשיו הרבה פחות. אני רוצה לחזור לזה...אני יכול לחזור לזה, אבל אני לא יודע איך. אני הולך עם התקיעות עד הסוף-אך לפני כמה חודשים בכלל לא הייתי תקוע, הייתי מאושר, חופשי, אבל החברה משפיעה מאוד, קשה לי מאוד לעמוד בזה. אני לא מאמין בשמירת דיסטנס מאנשים כדי להישאר חזק וחופשי. אפשר להישאר חזק וחופשי גם בחברתם, אבל זה קשה לי, עוד לא הצלחתי לעשות את זה באופן מלא.

אוף, אני כבר לא יודע מה אני רוצה. כלומר, הרבה פחות איכפת לי, וזה מה שמציק לי. נמאס לי מהרבה דברים כאן, נמאס לי שאנשים מתנהגים כמו ילדים קטנים ולא יכולים קצת לחשוב קדימה-קצת לנסות להתעלות על עצמם, קצת להתאפק, ויותר להעריך את החיים. כי אנשים כאלו נוהגים לעשות המון שטויות. ווואלה, השטויות האלו פוגעות באחרים.

אחד צבע אותנו בלילה,כמובן שבצחוק,מבחינתו. אבל לבנאדם יש בעיה חברתית ענקית. הוא נמצא שם כדי להצחיק ולרצות אחרים, לא את עצמו. הוא יעשה את הכל כדי לרצות אחרים ולהצחיק אותם, גם אם מדובר בלזרוק מחסנית או לצבוע אנשים בלילה. הוא לא מקשיב בגרוש,אי אפשר לדבר איתו. רק למפקדת הוא מקשיב, זה למה אמרתי לה על הצביעה ועל זה שהכי טוב שהיא תדבר איתו. בנאדם אחר מדבר ולא עושה. בנאדם שני פשוט נסחף עם הסביבה וגם מנסה להיות חביב,אבל לא עושה שטויות. בנאדם שלישי כמעט מבין את החיים-אך במקום מסויים שונא אותם. בנאדם רביעי לא ממש מתמודד-אך אני לא יכול להגיד בבירור-צריך להכיר אותו יותר. רובנו לא מתמודדים. פשוט לא מדברים על הדברים. וכמה בני אדם בעלי מצפון,כן,כולנו,אך לא כולם דורשים מעצמם, לא הרבה מאמינים בעצמם.

העולם צריך מישו שיעזור להם, אבל לא תמיד הוא מסוגל לקבל. הוא רוצה, מאוד רוצה, אבל לא תמיד מסוגל לקבל.

הלוואי ויהיה לי את הכוח המירבי לעזור להם, גם אם קשה. אני רוצה לעזור,אני רוצה לשנות,אני רוצה לעשות,אבל קשה לי. אני רוצה לאהוב, אני רוצה לחייך, אני רוצה לשמוח. אבל קשה לי.

כן,ועכשיו גם אני תקוע. אבל אני מסוגל לצאת מזה, אני רק רוצה שכל הכוח יחזור אליי, לא חלקו, כולו! אני מסוגל לעשות את זה. אני לא אהיה מד"ן מרחב אם זה לא יחזור אליי, אני לא אהיה כלום אם לא יהיה לי את הכוח הזה. זאת המשימה שלי-להחזיר לעצמי את הכוח, ולהוסיף עוד. לעשות את זה ברגישות,בנחישות,בהתמדה,בנחמדות,לא לצעוק, להגיע ללבבות האנשים. אבל אנשים צריכים להיות פתוחים,צריכים לגרום להם להיות פתוחים.

כרגע אני לא יודע איך לעשות זאת, איך להצליח בזה. אבל אני מאוד רוצה. אני מקווה שאני אמצא את הדרך.

שובו של המלך.

ולגביה? אוף, אני מקווה שאני אבין את עצמי. זה בעיקר מה ששורף אותי. אני מקווה שאני אחזור לעצמי לגמרי, ואוסיף את מה שאני צריך. בבקשה.