לא משנה כמה פעמים אני אראה את הסרט,בפנים,הוא תמיד ירגש אותי. תמיד אני אמצא שדברים אחרים מרגשים אותי בסרט בנוסף לדברים הרגילים. מספר הדברים שאני אומר לעצמי במהלך הסרט רק יגדלו.

בהתחלה זה קשה, כי זאת ההתחלה. ההשפעה עדיין לא התחילה. אח"כ מגיעה המלחמה, ולבסוף,הסיום המנצח.

בפעם השנייה שראיתי את הסרט, בכיתי לאורך כל הסוף. זה התחיל כשסם ופרודו ישבו על הסלע במורדור, והמשיך לאורך טקס המלוכה, החזרה הביתה, כשסם הולך לדבר עם רוזי קוטון, כשבילבו,גנדלף ופרודו עוזבים.

הציטוטים הכ"כ משמעותיים הופכים להיות משמעותיים עוד יותר.

ומה שאני אומר לעצמי תוך כדי, אותו משפט שחוזר על עצמו הרבה:"אני רוצה לאהוב שוב".

בהתחלה הבנתי את הדברים הפשוטים. את סם ואת אראגורן. אבל אח"כ הבנתי גם את פרודו, למה הוא עזב את הפלך.

The Shire was not saved for me.

ואתמול,בפעם הראשונה בחיי, הרגשתי ככה. ידעתי שאני עוזר למישהי, שאני מציל אותה, שאני נותן לה דרך חדשה, אך זה לא נתן לי סיפוק. לא יכולתי להרגיש את הסיפוק יותר.

את אראגורן, שאמר להוביטים:"you bow to no one!"

ושארוון הצטרפה אליו.

ואת סם, כמובן את סם, שלא היה גבר בגלל שהרג המון אורקים, אלא בגלל הדבר הברור ביותר, בגלל שלמרות הכל, הוא חזר אל פרודו. למרות הכל, הוא האמין. האמין אמונה שהיא לא מהעולם הזה..שמעט מאוד אנשים מאמינים במידה הזאת.

ואת סם, שהתחתן עם רוזי קוטון.

זאת משמעות החיים האמיתיים. מספר האנשים שמסוגל להבין את זה הוא כ"כ מעט.

ואני? כמו שאמרתי, אני רוצה לאהוב. בכיתי כ"כ הרבה הערב,בסוף הסרט. זה סרט מדהים. אפשר ללמוד ממנו כ"כ הרבה, אם רוצים.

הסרטים הם המציאות האמיתית של חיינו. הם החיים כפי שהם צריכים להיות, כפי שצריך לחיות אותם.

אני רוצה לחזור להיות מסוגל לאהוב.

שיבת המלך.