כשהכעס לא יוצא הוא הופך לכאב. או להיפך, כשהכאב הגדול הופך לכעס. שני דברים שבסופו של דבר מולידים אותו דבר. שני דברים שבסופו של דבר מולידים אותו דבר.

מפלצת הכאב. נשמע כמו מושג שקשור לילדות,נכון? אך הוא קיים אצל רוב המבוגרים. הם שכחו לאהוב, הם שכחו איך זה להיות ילדים. אנשים לא מטפלים בכאב, רק מוציאים אותו שוב ושוב על מי שבסביבתם. ואלו שלא מוציאים, פשוט שותקים. כמוני.

מפלצת הכאב הגיעה אליי. ואני לרוב שותק.

ואתם,מה אתם מבינים? במקום לנסות באמת לתמוך בי כל מה שעשיתם זה התנהגתם אליי כמו ילד קטן. אומרים לי איך לנהוג, לא סומכים עליי, לא חושבים שאני מסוגל לדאוג לעצמי. כל מה שעשיתם בעיקר זה העברתם ביקורת על כל העולם ועצמתם עיניים. אתם לא מסוגלים לדבר.

וזה מה שעשיתם היום.

ומה אני כן עושה? מנסה לחפש את האושר, אך מה שנורא הוא שהלב שלי כבר אוטם את עצמו אוטומטית, ללא שליטה, הרגל נוראי של התקופה האחרונה. כ"כ קשה לפתוח אותו שוב.

אבל מה, הוא נפתח היום. ומה עשיתי? שוב התחלתי לסגור אותו. הם היו שם מסביבי, עשו את הדברים הרגילים שלהם. עושים מניפולציות במקום להיות ישירים וישרים. רוב בני האדם מסבכים כל עניין פעוט שהם עוסקים בו, במקום להתנהג בטבעיות.

ונמאס לי שאתם אלו, שהכי קרובים אליי, לא מפרגנים לי, תמיד מתנגדים לי. קוראים לי תמים. תסלחו לי, אך אתם אלו שתמימים, עוצמים עיניים אל העולם. זו תמימות מבחינתי. לא יודעים על מה להסתכל ועל מה לא, מה לעשות ומה לא. איני אזקוף את העובדה הזאת לרעתכם, אך שימו לב איך אתם מתנהגים אליי. אתם יכולים להגיד שאתם לא מבינים אותי, אך להתנהג אליי כמו ילד קטן? זה הפיתרון שלכם למראה בנאדם עצוב?

שוב התחלתי לסגור את הלב. וכעסתי על עצמי כ"כ. הרגשתי שאני מסוגל לעשות את זה, מסוגל לעזור לכל אחד, אפילו למשפחה עצמה, אפילו לסקאי. הייתה לי תחילת הרגשת אושר, ושוב סגרתי.

נמאס לי שאנשים מפנים את גבם לאהבה. נמאס לי שאנשים לא מקשיבים לרצונם האמיתי, נמאס לי מעצימת העיניים ההמונית הזו. כולם מחפשים אושר, ולא מבינים למה הם לא מוצאים אותו. טיפשים, תסתכלו איך אתם מתנהגים בעצמכם.