סמוראי הכורסה

טוב, אז עכשיו, משפתרנו את בעיות התקשורת, בואו וננסה להתאפס.

אז מה קרה לסחב'ק בזמן האחרון?

בסדר חשיבות יורד:

* סבתא גוססת. להבדיל מהסבים, מצבת הסבתות שלי מלאה. לא לזמן רב. הסבתא מצד האבא הולכת ופורמת את הקשרים שלה לעולמנו. אולי זה נשמע קריר ומרוחק, תאמינו לי שזה ממש לא ככה. המשפחה הגרעינית שלנו מאוד מלוכדת, אני בקשר הדוק ואוהב עם דור הסבים. אני זוכר אותה ככל שאני זוכר את עצמי - אישה חזקה, גאה עד גיחוך, אוהבת נורא. לפני כמה שנים גילו אצלה סרטן. כיבינו את השריפה, אבל באביב הזה היא שבה והתלקחה. הפעם כבר אין סיכוי. הנורא מכול הוא שאחת הגרורות פגעה במוח. והסבתא הגאה שלי, אישה שמצאה כוחות לחיות לבד ובכבוד מאז התאבדותו של בעלה לפני יותר משלושים שנה, הפכה בתוך יומיים לצל מבולבל של עצמה. הלך הזיכרון לטווך קצר, הלך כושר הריכוז, הלך חלק ניכר מהקוגניציה. היא עברה ניתוח מוח, אבל חרף הכרזות הרופאים - לא שבה לעצמה. אין לי מילים לתאר את הזעזוע הזה. אבא שלי ואחותו סועדים אותה כל העת. אני מרגיש אשם כל הזמן, מכיוון שאני לא מסוגל לראות אותה ככה ונמנע מלהגיע לשם בכל-מיני תירוצים (לא שמישהו בא אלי בטענות, היא לא ממש מגיבה למציאות הסובבת אותה ובלה-בלה-בלה), הייתי כמה פעמים ובכל פעם שיצאתי, הרגשתי כאילו חבטו בראשי עם נבוט מאובק. אני רק יכול לדמיין, מה זה עושה לילדים שלה - אבא שלי כבוי לחלוטין. ביום ראשון הקרוב התנדבתי לתפוס את מקומו במשמרת - אולי האשמה תכרסם בי פחות. מה עושים כשאדם אהוב איבד את שפיותו ונותרו לו חודשים ספורים לחיות? החיים הם נס. לטוב ולרע. ומה שאני רואה כיום במערכת הבריאות שלנו, מוריד לי חלק ניכר מן הפטריוטיות.

* כאילו הנ"ל לא מספיק, אבא שלי הפך למובטל. החנות שהוא ניהל עם שותף - נסגרה. העובדה שהשותף הסורר הוא בן משפחה - רק מוסיפה צער. צרות באות בצרורות.

* דווקא בצד המקצועי, החיים שלי נראים אחלה - ים פרויקטים: ספרים חדשים, תסריטים, סרטי דוקו, עבודות מחקר מרתקות. ניגוד מטורף לחלוטין לכל הפן המשפחתי.

* אני אשכרה עובד על התזה שלי! מי היה מאמין?!

* יש מצב שבגיל שלושים פלוס, במילואים, אהפוך לקצין. הגלגלים כבר בתנועה. מוזר.

אלה החדשות. נראה לי. שמרו על עצמכם.