* איזה מרגיז זה יהיה אם כשיזמינו עשירי למניין הוא יענה: "מייבי"...

טיסות משום מה תמיד מתקיימות בשעות מופרעות, אתה מגיע לשדה התעופה וזה כמו עולם אחר. ארבע בבוקר ושדה התעופה מלא באנשים, כולם אנשים נורמטיביים כמעט כמוך, עושים קניות, שותים קפה, כל עובדי השדה מתנהלים כאילו הכל כרגיל ועוד שעה הם ייצאו לארוחת צהריים.

הדיילות והטייסים עירניים כאילו הם סוג של בליינים והטיסה היא רק ה"אפטר פארטי".

מי יכול לחיות ככה?

אני רוצה לכתוב ספר.

יש לי מאות משפטי פתיחה... עלילה... לא כ"כ...

בקושי פוסט אני מצליחה להוציא, אז ספר?

אולי זו טעות לכתוב בלוג, אולי אתה אמור לאגור ולאגור ולאגור ובסוף להוציא איזה ספרון מתנה ולעשות מלא כסף על חשבונם של אנשים שיתפתו לקרוא הגיגים מטופשים על טייסים ודיילות.

לפני יומיים הייתה הפעם הראשונה שאשכרה עמדתי ברחוב רבע שעה מתחת לאיזה גגון כדי שלא אתרטב עד לשד עצמותיי. כמה עלוב זה לעוות  את לוח הזמנים שלך רק כי יורד גשם.

התגעגעתי לחורף, הוא עושה לי טוב.

זה גם החורף הראשון שאני יוצאת מהעבודה בחושך בלי שזה ידכא אותי עד מוות. זה סימן שאני מזדקנת.

ממש הצ'טמנמנתי לאחרונה, אני לא זזה לשום מקום. כל היום רק אוכלת, חושבת על אוכל, מתכננת מה לאוכל ואוכלת שוב.

אני גם לא יוצאת לשום מקום כי אני אמורה לסיים את העבודה הסמינריונית שלי.

במקום לסיים אותה אני אוכלת עוד קצת.

עכשיו לרשימת "כל הדברים שאני מעדיפה לעשות לפני שאני מתיישבת לעבוד על העבודה הסמינריונית שלי" אפשר לצרף את: "מורידה את כל בגדי החורף וכל זוגות המגפיים ממקום אחסונם, אוכלת, ממיינת את מה שכבר לא אלבש השנה, אוכלת, מסדרת בחזרה בארון גם את בגדי הקיץ, שותה, זה עושה אותי רעבה אז אני אוכלת, מוציאה מהמחסן את שמיכת הפוך, מכינה לי משהו לאכול, מורידה את הלק מהציפורניים, משייפת אותן, שמה לק על הציפורניים, אוכלת, מתעצבנת על הציפורניים שלי שנשברות כל הזמן וגוזרת אותן, אוכלת, מתחרטת שגזרתי לעצמי את הציפורניים אז אני אוכלת שוקולד, הולכת לישון שעתיים מוקדם יותר מבדרך כלל"

והכל במקום לעשות את העבודה הסמינריונית שלי.

הלוואי ויכולתי לעבוד במשהו שבאמת גורם לי הנאה. הבעיה עם עבודה היא שכל דבר שישלמו לך לעשות אותו יהפוך להיות טרחה מתישהו.

הלוואי ויכולתי לעבוד פחות ועדיין להיות מסוגלת לעשות דברים שאני אוהבת.

הלוואי והייתה לי את היכולת להתמיד בעשיית הדברים שאני לא אוהבת.

הלוואי והייתה לי את היכולת להתמיד בעשיית הדברים שאני אוהבת.

אנשים קמים בבוקר לעבודה, עובדים רוב היום, חוזרים הביתה בערב ונשארות להם בערך שלוש שעות נטו בשביל לחיות. זה נורא עצוב. אח"כ, כשיש ילדים, שלוש השעות האלה מצטמצמות להרבה פחות. ואז את מוצאת את עצמך כל היום, מלבישה ילדים, מנקה חול מכל מקום, מוציאה כינים, עושה כביסות, מחליפה מצעים. עד שהם גדלים.

ואז הם עוזבים את הבית ואת מגלה שכ"כ התרגלת לנוכחות שלהם שאת לא מצליחה ליהנות מכל הזמן הזה שהתפנה לך פתאום.

אז מה זה שווה?

איזה פולני זה לקטר על הילדים שעדיין אין לך...

הכי פולני שיש (כמעט...)

כבר יש סופגניות במאפיות. רק זה היה חסר לי.

חודש טוב....