מיומנה של האם העובדת

לילה. הילדה ישנה והבעל בכוננות. אני לבד, סופסוף.

הבית שקט וחוץ מאור קטן שהותרתי כדי שאוכל לקרוא, חושך מוחלט. הגוף שלי סוף סוף נרגע, השרירים רפויים ואני כותבת, אחרי הרבה זמן של היעדרות.

לפני שבועיים חזרתי לעבודה, משרה מלאה. במקביל גם החלטתי שעודפי השומנים מההריון חייבים להעלם אז התחלתי להתעמל כל בוקר, לספור קלוריות וגם לבשל, כדי לאכול בריא. השילוב הקטלני הזה, בייחוד אחרי חופשה בת שלושה שבועות בישראל, הותיר את גופי פצוע במצב אנוש. כל שרירי הידיים והרגליים תפוסים מההתעמלות, הגב כואב מנשיאה של הפעוטה על הידיים, כי בכל זאת אני לא רואה אותה כל היום, המוח מתפוצץ מעומס העבודה המטורף והתשישות הכללית בעינה עומדת כאשר אני חוזרת הביתה בשש בערב ועוד עומדת על יד הסירים של ארוחת הערב והצהריים שלמחרת.

אבל אני לא מתלוננת.

האמת היא, שבאופן מפתיע, ככל שיש לי יותר לעשות כך אני מספיקה יותר. ההתעמלות גם מוסיפה לי אנרגיות שלא היו לי קודם ואני ממש מרגישה כמו סופר-וומן.

בינתיים, שבועיים אחרי, אני עוד מרגישה שיש לי כוחות להמשיך כך לנצח, בתנאי שפעם בכמה זמן יהיה לי איזה לילה כזה לעצמי, לכתוב, לחשוב, לקרוא קצת. לא להכין אוכל לאף אחד, לא להתנצל על זה ששוב אין לי כח לסקס, להרים רגליים, לסדר ציפורניים, לבהות בטלויזיה כמו זומבי לאיזה שעה, לרחף לי במחשבות, להיעלם בתוך עצמי.

הלילה הזה עוזר למלא את המצברים מחדש, להמשיך להיות הרעיה המושלמת (כמעט – ע"ע אין לי כח לסקס לעיל...) והאמא המשקיענית, לאפשר לי לתת גם קצת זמן איכות לעצמי ולא רק לסובבים אותי.